זמרת בארים

המורה יונתה הוציאה אותי מהארון

מאת דורית זילברמן

 

"עכשיו תקרא את סיפורה הסופרת לעתיד דורית גינזבורג," אמרה המורה יונתה לפני כל ההורים – ובזה קבעה את גורלי. באותו רגע, במסיבת הסיום, זה היה מזל גדול, כי הורי תפחו מנחת והביטו ימינה ושמאלה בגאווה אל תוך עיניהם הכלות של ההורים האחרים. המשפט הזה ריכך אותם ולא הכין אותם בשום אופן למה שעומד להתרחש.

הייתי בכתה ה', ולמדנו בשיעורי היסטוריה על שוכני המערות. שבט שוכני המערות היה עבורי הזדמנות לברוא את העולם מחדש. בין עלוות עצי אלון המיתמרות אל השמש ובתוך המערות השוכנות כמו פיות צמאים אל מול הים אפשר היה לגור, ומדי פעם לדשדש ברגליים במי הגל שהגיע עד המערה. ולאסוף צדפים. עולם חדש שבו אין משפחות מסודרות, אין הורים קפדניים ועולם הילדים הוא עולם פרא חסר גבולות. הס השתרר באולם. הסופרת לעתיד דורית גינזבורג קוראת את סיפורה. באותם רגעים נשמתי עלתה וגאתה ולא עלה בדעתי שאני שקופה כל כך לפני הקהל הרב, והשקט קשור לא ביצירת המופת שאני משמיעה באוזניהם אלא בהלם שתקף את ההורים כולם ואת הורי בפרט, נוכח העובדה שהם נמחקו באיבחת עט אחת מהעולם.

עד מהרה התחלף כיוון המבטים: עכשיו היו אלה כל ההורים שנעצו בהורי מבטים צולפים בנוסח "מה, לא טוב לילדה אצלכם?" או "תמיד אמרנו שיותר מדי מתירנות זה גם כן לא טוב" והיו גם מבטים של "השווצתם מהר מדי, מה?!"

הורי עמדו בזה בכבוד. מילה הם לא אמרו לי – לא אז ולא לאורך השנים. השם השתנה מגינזבורג לזילברמן, במת הפירסום התרחבה מהורי התלמידים של בית ספר "רמות" להורי התלמידים ברחבי הארץ, והכתיבה היתה יותר ויותר מביכה מבחינתם וקשה לעיכול. הורי לא גרמו לי אשמה. להיפך. הם נאחזו במשפט של המורה יונתה ועודדו אותי להיות סופרת לעתיד.

מפני שבאותם ימים עסקתי באמנות אחרת. בכל נפשי ומאודי רציתי להיות זמרת. זמרת נותנת את כל מה שהיא יכולה בשיר שהיא שרה והקהל מחזיר לה מייד בתשואות. הסיפוק המהיר והברור הזה קסם לי. סופרת, לעומתה, יושבת בבדידות ימים וחודשים, כותבת בדם ליבה, הספר בחנויות, מישהו קונה. עכשיו, אני שואלת אתכם: נניח שאותו מישהו מתלהב. האם הוא יקפוץ מהמיטה באמצע הלילה וימחא כפים? ונניח שהוא אמנם יקפוץ מהמיטה באמצע הלילה וימחא כפים לכבודי – האם אני אשמע? לא. וגם היתה עוד בעיה קטנה: המורה לחלילית בחנה מי יכול לעלות לחוג לגיטרה. אמא באה אתי לאודישנים. המורה השמיעה צליל בעזרת קולן ואני הייתי צריכה לחקות אותו. התוצאות היו כל כך מחרידות שהמורה התייאשה על המקום. אמא החליטה לא להתנגד לעתיד הזה בגלוי. וצריך לציין שהרבה היה תלוי בה כי היא היתה הקהל העיקרי שלי.

היה לנו בבית "ארון אוויר" – זה הארון של הירקות, בעל פתחים רוחביים צרים שנועדו לתת לירקות לנשום. הארון הזה דמה מאוד לרדיו הישן, גם בו היו פסי רוחב צרים, על כן הציעה אמי שאופיע לפניה ישר מתוך הרדיו. שזה בערך כמו להיבחר היום לכוכב נולד. אני הוצאתי את גרוני לשווא והיא יכלה להדיח כלים בשקט, פשוט כי משם לא שמעו אותי שרה. כך נהייתי סופרת