שאלות לדורית זילברמן

1. מתקציר הביוגרפיה שמצאתי לא יכולים להכיר את ד"ר דורית זילברמן. מי היא ד"ר דורית זילברמן, ואם תבחרי מי היא דורית זילברמן בנעלי בית ? כאשה, כאמא כאמנית ?

תשובה:

לא יכולים להכיר את דורית זילברמן כי דורית זילברמן איננה. אני זיקית. אני מושפעת מהמראיין שמראיין אותי, מהצלם שמצלם אותי, מהעיתון שאליו הראיון מיועד. מאנשים שעוברים על ידנו בבית הקפה בו אני מרואיינת. אני מתלבשת בצבעים של זה שיושב מולי בדיוק כשם שזה קורה לי עם הדמויות שעליהן אני כותבת. שנים התביישתי בזה. בתאונת הדרכים הגדולה שעברתי כל העצמות שלי נפגעו מלבד עמוד השדרה. חברה טובה אמרה עלי פעם – אתם יודעים למה דורית לא נפגעה בעמוד השדרה? כי אין לה. עד שגיליתי שבכתיבה לפחות זה יתרון ענק. אבל מה אכפת לכם בעצם מי זאת דורית זילברמן האמיתית? האם זה באמת משנה? הרי מה שמשנה זה ההרפתקה שהדמויות שלי לוקחות אתכם אליה. פעם אני זו ופעם אני זה. תשובה אחרת שיש לי בזמן האחרון: המשותף לאישה לאמא ולאמנית שבי זה שאני פרץ חיות. אני התפרצות של חיוניות ושמחה, זו הקריזה שלי, המנוע שלי, האהבה שלי. הכל פרץ חיות. אה, זה כבר תפוס? שוב התלבשתי על צבע של סופר אחר...

 

2. מאיזה גיל התחלת לכתוב, מי הם הסופרים שהשפיעו עלייך, ואולי על הדרך בה בחרת.

 

"עכשיו תקרא את סיפורה הסופרת לעתיד דורית גינזבורג," אמרה המורה יונתה לפני כל ההורים של כתה ה' ובזה קבעה את גורלי.

באותם ימים עסקתי באמנות אחרת. עשיתי את כל ההכנות הדרושות כדי להיות זמרת. זמרת מתמסרת על הבמה והקהל מחזיר לה מייד בתשואות. הסיפוק המהיר והברור הזה קסם לי. בקיצור, חלמתי להיות צביקה פיק. סופרת, לעומתו, יושבת בבדידות ימים וחודשים, כותבת בדם ליבה. סוף סוף הספר בחנויות. נניח מישהו קונה. עכשיו, אני שואלת אתכם: נניח שאותו מישהו מתלהב. האם הוא יקפוץ מהמיטה באמצע הלילה וימחא כפים? ונניח שהוא אמנם יקפוץ מהמיטה באמצע הלילה וימחא כפים לכבודי – האם אני אשמע? זו הסיבה שבחרתי להיות זמרת. מקצוע עם סיפוק מהיר. אבל היתה לי רק בעיה קטנה: המורה למוזיקה בחנה מי מוכשר מספיק להשתתף בחוג לגיטרה. אמא באה אתי לאודישנים. המורה השמיעה צליל בעזרת מכשיר שנקרא קולן ואני הייתי צריכה לחקות אותו. התוצאות היו כל כך מחרידות שהמורה שקלה לחזור לארגנטינה. אמא החליטה לא להתנגד לעתיד הזה בגלוי. וצריך לציין שהרבה היה תלוי בה כי היא היתה הקהל העיקרי שלי.

היה לנו בבית "ארון אוויר" – זה הארון של הירקות, בעל פתחים רוחביים צרים שנועדו לתת לירקות לנשום ולשמור על טריות. הארון הזה דמה מאוד לרדיו הישן, כי גם בו היו פסי רוחב צרים, על כן הציעה אמי שאופיע לפניה ישר מתוך הרדיו. שזה בערך כמו להיבחר היום לכוכב נולד. אני הוצאתי את גרוני לשווא והיא יכלה להדיח כלים בשקט, פשוט כי משם לא שמעו אותי שרה.

ואלמלא המורה יונתה שראתה בי כשרון כתיבה וטענה לפני כל ההורים במסיבת הסיום שאני אהיה סופרת לעתיד, אולי הייתי שרה מתוך הארון אוויר עד עצם היום הזה.

הסופרים שהשפיעו עלי הם וירג'יניה וולף, אמילי ברונטה, סול בלו, גרסייה מרקז, עמוס עוז וא.ב. יהושע. גם שירה השפיעה עלי מאוד. נתן אלתרמן, נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ' ויונה וולך.

הדרך בה בחרתי היא לכתוב מהבטן. רק מהבטן. המחיר ששילמתי על זה הוא שלא פעם הספר יצא לאור – כך אני רואה את זה היום – והוא עדיין תרגיל מול קהל. עדיין לא עבר מספיק תהליכים. למרות שקיבלו אותו מיטב ההוצאות לאור וגם מיטב המבקרים, אבל אני אישית מתחרטת. וזאת, למרות שאני כותבת באיחור של עשר שנים בממוצע מהטראומה שמשמשת מניע לרומן. אני רואה סופרים, סופרות, שביססו רומן על תחקיר שאין להם כל נגיעה אליו או נגיעה קלושה, הם הרבה פחות מעורבים, והספר הופך לרב מכר.

גם בדרכי הסגנונית אני סופרת מהסוג הניסיוני. בהתחלה כתבתי בסגנון זרם התודעה, אחר כך בסגנון ריאליזם פיוטי, יותר מאוחר בסגנון פנטסטי, היום אני מנסה לשלב ביניהם. לצקת תשתית ריאליסטית ועליה קומות פנטסטיות, אסוציאטיביות דמויות זרם תודעה.

 

 

3. עם השנים השתפר מעמדה של האשה בתחום השירה והספרות והאמנות בכלל.  בעבר המשוררת רחל נאבקה על מקומה כאשה בעולם של סופרים ומשוררים גברים. האם לדעתך הנשים כבר השיגו את המעמד לו הן ראויות  ?

לא. אמנם חל תהליך פמיניזציה, אך כמו שזה קרה בתחום החינוך, העיתונות , המשפט, ברגע שיש ריבוי נשים חל גם תהליך של ירידת סטטוס. כך גם בספרות: נשים נחשבות יותר לכותבות רומנים רומנטיים; של ספרות יותר קלה; נשים סופרות הן על תקן של קוריוז. אם מראיינים אותן זה בעיקר על החוויה שהולידה את הסיפור ולא על האמנות שבסיפור. על כמה סופרות ראית כתבות במגזין החדשות של ערב שבת בטלוויזיה? שאז זה מין מעמד ממלכתי. כל ספר חדש של עוז, יהושע, שלו, גרוסמן זוכה לכתבה כזו. לגבי סופרות ראיתי כתבה על יהודית הנדל, שגם היא חיכתה משנות החמישים עד שנות השמונים כדי שפרופ' מנחם פרי יגאל אותה ולאט לאט יעניק לה מעמד של סופרת איכותית. בתחום השירה פרופ' דן מירון העניק מעמד כזה למשוררת אגי משעול. יתכן שעכשיו כשיצא לאור ספר שלה גם אותה יזמינו. שוב, גם כאן הדפוס של פטרון גבר, ש"מעניק" מעמד ליוצרת. אם עשו כתבה על אחרות – זה רק על עבר של עולה חדשה או איזו חוויה אישית. מזמינים אותי פעמים רבות לתוכנית הפוליטית "פוליטיקה". רק לאחרונה יצאתי מהמשבצת של הקוריוז החברתי, ומאפשרים לי להביע דעות פוליטיות כאשת רוח.

 

4. האם קיימת "ספרות נשים" ? אם כן מה הייחוד?

 

בראשית הספרות היתה נחלתם של גברים בלבד. אם נשים רצו לכתוב ולפרסם הן התחזו בשמות של גברים. ג'ורג' אליוט, ז'ורז' סנד ועוד. אחר כך יותר ויותר נשים פרסמו ושוב כדי להכניס אותן לגטו, לגמֵד, ולהפכן לקוריוז קראו למה שהן כתבו ספרות נשים. בכל זאת, במחקר אנו עוסקים בקטגוריזציה ואמנם נמצאו מאפיינים בכתיבה של נשים. מאפיינים כמו, כתיבה מהורהרת יותר, מדיטטיבית, אסוציאטיבית, כתיבה שמטפלת בצורה תלת מימדית בגופן, רצונותיהן, תשוקותיהן, חטאיהן ואהבותיהן, לעומת הדרך הדו מימדית בה ניסו גברים לתאר אותן. אני חושבת שהאקט הפמיניסטי ביותר יהיה לאפיין גם מה היא ספרות גברים. זה מה שאני עשיתי במאמר שפרסמתי לפני שנים בכתב העת מאזניים – גם שם להם יש מאפיינים: טריטוריה , הירארכיה, מנהיגות, מסעות, הרפתקאות, כתיבה קווית, ריאליסטית. דוגמאות: בעל זבוב, הנדרסון מלך הגשם, ועוד. אלה הקצוות. אבל האם עמוס עוז כותב ספרות גברים? לא חושבת. כתיבתו עשויה אלמנטים גבריים ונשיים. זה עניין של סדר הירארכי  בין המאפיינים הנשיים והגבריים.

 

5. לפי הגישה של אפלטון, מטרתה של האמנות להיות מגויסת. מה דעתך על כתיבה מגויסת, פוליטית, חברתית ?  במלחמה האחרונה, א.ב. יהושע, עמוס עוז ודויד גרוסמן  הביעו מחאתם בקול. האם לדעתך יש מקום לערב  אמנות ופוליטיקה? האם זה לא פוגע בקהל אליו הם פונים עם אומנותם?

כשאני קולטת שספרות מגויסת אני סובלת. כל תחושת ההרפתקה והקסם אליה אני יוצאת בקריאת ספר נובלת. קורסת. אני הייתי רוצה שתהיה הפרדה. יכולה להיות הפרדה גם אצל אותו אדם. אם א. ב. יהושע, כפי שאמר בפי גיבורו בספרו מר מאני, הוא הומוס פוליטיקוס, אני מרותקת לדעותיו בתקשורת, כמו אל פילוסוף שמפענח לי את המצב ומעניק לי כלים לראות ראייה רחבה מעל ראשיהם של הפוליטיקאים. אבל אם זה מופיע ברומן שלו, זה צריך להיות מוסווה היטב שאם לא כן הספרות הופכת להיות דידקטית ומטרתה הראשית איננה עוד אמנות כי אם מטרה שמחוץ לרומן. כמו שאת רואה בספרי ילדים: כיצד להתמודד עם אבל, עם אבדן, עם היות שמן, עם גמילה מפיפי בחיתול. הספר עצמו, אמנות הכתיבה משנית, רדודה, צלופנית, ואין היא אלא באה לעטוף את המטרה החינוכית/החברתית/הפוליטית. אבל יש סופרים, כמו יהושע, שבהחלט מצליחים לעשות את זה טוב. ולהצפין מסרים פוליטיים הבוערים בקרבם ברומנים שלהם.

אבל תראי גם את הבחירה של קובעי הטעם והמבקרים למיניהם בארץ וגם בעולם, אפילו בבחירת חתן פרס נובל האחרון. רצוי שתהיה לא רק סופר אלא גם דעתן, לוחם חירות, מוכָּר גם ברבדים החברתיים פוליטיים שמחוץ לספרות. וזה קורה בעיקר לסופרים גברים.

 

6. מה דעתך על הביקורת בארץ ומה מקומה. האם היא ממלאת את תפקידה כראוי ?  האם ניתן לראות בהם "כלבי שמירה" או שהביקורת מנהלת מלחמת תרבות והתנצחות בין מגמות.

 

הביקורת בארץ אינה אמיצה. מבקרים מושפעים זה מזה. הביקורת או מה שקוראים "ההתקבלות" של סופרים עובדת לפי קשרים אישיים, קבוצתיות, אינטרסים הדדים, אופנות של סצינה מקומית, שמור לי ואשמור לך, וזה מגיע עד בחירת חומרים לתכנית הלימודים בבתי הספר, ועד ייצוג בחו"ל, פרסים והכרה. הכל כל כך מושחת שלא בא לי לדבר על זה.

 

7. בספרך  "העברית היא אשה מתרחצת" – פרקים על שירתה של יונה וולך.  מהי  הייחודיות שמצאת בה  ותוכלי לשתף אותנו.

יונה וולך משוררת נועזת וכריזמטית. היא מסוג האמנים שהעולם צריך להתאים את עצמו אליהם ולא להיפך. היא בעטה בכל מוסכמה. המציאה שפה שהשפיעה לא רק על כל הדור הבא של המשוררים אלא גם על מקומוני תל אביב. השירים שלה חידתיים אבל מהלכים קסם, מוטרפים בדימויים ובאסוציאציות שלהם כך שהם פותחים גם לקורא את הדמיון ומעניקים לו מעוף. ושוב, ממש לא חשוב אם השירים נכתבו תחת השפעת סמים ומי זאת יונה וולך האמיתית. מה שנשאר זה השירים ויש בהם תעצומות נפש מדהימות.

 

8. כותבים מתחילים  לעתים מנהלים דיאלוג עם יצירות של משוררים אחרים, או בלשון אחרת, כותבים בהשראתם. מה דעתך על ההשפעות הללו?

זו המגמה הפוסט-מודרנית. להציף למעלה אל פני הטקסט את כל ההשפעות. אין לי בעיה עם זה. שלונסקי אמר פעם שרק בלטה איננה מושפעת. זה בסדר כל עוד ההצפה מודעת והגונה. כמו שהבן שלי אמר כשהוא למד לבגרות: אמא, היום זו לא גניבה - זו מחווה. אז גם צריך להגניב את שם המצוטט או גורם ההשראה, וגם להכיר אותו לעומק, כי עוד מאפיין פוסט-מודרני הוא הקליידוסקופ הקלישאי. כמו להגיד על כל משרד או ביורוקרטיה – זה ממש קפקאי.

 

9. באחד המאמרים שלך כתבת: "אמן יושב ומסווה את הפצעים שלו ושותל אותם בתוך סיפור, גם כדי שיהיו אוניברסאליים ונוגעים לכולם וגם, כי מיטב השיר כזבו." 

 

10. ציטוט נוסף מאותו המאמר: " כאילו כל האמנות כולה לא באה  לשם התראפיה הפרטית שלך, וכל הקהל הגדול נדרש להיות פסיכולוג קולקטיבי לצרותיך. וזה הפוך לעזאזל." 

 

ציטוטים טובים, לעזאזל. אז מה השאלה? להוסיף על זה עוד פרשנות?

 

11. בעניין "פסבדונים" -  תופעה מוכרת בעולם הספרות, לדוגמא: פרננדו פסואה.  האם הכתיבה בפורומים השונים באינטרנט תחת שמות בדויים, האם זה דומה, האם זה מקל על החשיפה  ואולי העמידה בפני הביקורת? 

ברור שזה מקל. גם על החשיפה וגם על העמידה בפני הביקורת. לפני כל ספר שאני מוציאה לאור אני שוקלת , לא לא שוקלת, מתאווה לפרסם בשם בדוי. אחרי שנתיים שלוש של ישיבה בחדר האטום, את וסודך, את והמחשב שלך, את והמסע הפרטי האינטימי והמקולף שלך, את יוצאת מהמגירה וזה מפחיד, כמו אדם שיוצא לרחוב בלי עור. רק עם עצבים חשופים. הכאב גדול מדי. לגבי הביקורת, לפעמים זה יכול לשחרר מדעות קדומות. כמו למשל רומן גארי שהביקורת אמרה שהוא גמור, אז הוא הוציא את כל החיים לפניו בשם הבדוי אמיל אז'אר, שגם הוסיף קמצוץ מזרחיות אלג'יראית לשמו, והביקורת גמרה עליו את ההלל.

 

12. מה תפקידן של סדנאות הכתיבה, המצויות לאחרונה בכל מתנ"ס, ספריה או מחלקה ללימודי חוץ באוניברסיטאות השונות.

כן, סדנאות הכתיבה נמצאות אחת על כל קילומטר מרובע, זה נכון, אני עצמי מנחה 11 סדנאות כאלה. במשך 3 שנים שמשתי ראש חוג לכתיבה אמנותית בבית ברל והקדשתי לכך הרבה מחשבה. תפקידן של הסדנאות בסך הכל להגיש לסטודנט ארגז כלים. כמו שקורה בתחומים רבים שהדברים עוברים המשגה ומתודולוגיה, גם כלי הכתיבה עברו תהליך כזה. סופרים יודעים מתוך עצמם ללמד כתיבה. כל חיי קראתי ספר בשני מסלולים: במסלול החווייתי, ובמסלול הטכני צורני. לא ידעתי אפילו שאני עושה את זה עד שקראתי את ספרו הביוגרפי של גבריאל גרסייה מרקז והבנתי את זה דרכו. אבל לא כל אחד עושה את זה. רוב האנשים קוראים רק במסלול החווייתי, ואמנם לכך נועד הספר. אבל אני חיפשתי הדרכה, לימוד, שבילים שכבר סללו אותם לפני שאוכל להאריק לתוכם את הכתיבה שלי. בקיצור, אפשר לקצר את הדרך עבור הכותבים שבדרך, ואין צורך שכל אחד ימציא את הגלגל בעצמו. אבל אסור להתבלבל – זהו רק ארגז כלים טכני לגמרי. אני עוזרת לזהות כלי זה או אחר, עוזרת לתרגל אותו להפנים אותו. אחרי סדנה שלי אנשים מתחילים לקרוא אחרת מהדרך שבה קראו ספרים  עד הסדנה. אבל את הראייה אני לא יכולה לתת להם. איך לראות את העולם. מה לגזור מתוכו. איך להבין אותו. את הראייה הפילוסופית והאמוטיבית אדם צריך להביא איתו מהבית. לאו דווקא את הסיפור מרעיש העולם. אלא את הראייה. וגם השפה והסגנון הם דבר מובנה בתפיסה הקוגניטיבית של כל אדם. את זה אפשר לחדד קצת. לשים לב לאיזה דימויים אדם בוחר, איפה הוא בוחר לשבץ אותם, הקשר בין הדימוי למדומה, וזה פותח לו חלון לתת מודע הסימנטי שלו. אבל את הנשמה היתרה אדם צריך להביא מהבית.