הזיכרון המוקדם ביותר

סדנת כתיבה 25

הזיכרון המוקדם ביותר

מאת דורית זילברמן

 

במשך שנים הזיכרון המוקדם ביותר שהצלחתי להעלות מנבכי תודעתי היה מגיל רבע לחמש. סטודנטים שלי העלו בסדנאות זיכרון מגיל שנתיים וחצי ולפעמים גם מוקדם יותר. התפלאתי על עצמי, שאני ידועה בתור בעלת זיכרון מצוין. איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות. למה אני לא זוכרת מה עבר עלי בהתחלה. הרי התחלות הן דבר קריטי. לזיכרון ראשון יש משמעות רגשית עצומה. בדרך כלל נוצרים זיכרון כה מוקדם בגלל טלטלה רגשית חזקה.

    הזיכרון הראשון שלי נצר חוויה של קיפוח. תחילתו יפה יותר: אבא שלי מעיר אותי באישון לילה ואומר לי, אמא בבית חולים, ובקרוב יהיה לך אח חדש. או אולי אחות. את הסוף לא שמעתי. מה ששמעתי זה את ההתחלה, שאבא רק שלי. שלי ולעצמי בלבד. רקדנו והשתוללנו על המיטה הזוגית של אמא ואבא. הזדמנות נדירה לתפוס את מקומה של אמא בעיצומה של התקופה האדיפלית. וצריך להזכיר שאבא שלי היה יוצא לעבודה בשש בבוקר וחוזר מאוחר בלילה. מספרים שהייתי קמה בבוקר, נאחזת ברגליו ובוכה שלא ילך. ופתאום הוא בבית במיוחד בשבילי. אבל למחרת  פינו אותי לעיר רחוקה, למשפחה, שדודה תוקפנית וקשוחה ניהלה אותה ביד רמה. היה לי מאוד לא נוח שם. בואו נגיד שממש לא הרגשתי בבית. וכשהוחזרתי כעבור ימים אחדים חיכו לי על הדשא שבחזית כל ילדי הבלוק – ילדי 18 המשפחות שגרו במקובץ בבניין דירות אחד וכולם יחד לעגו לי ושרו בערך ככה, ראינו את אחותך וראינו את אחותך לפניך. הם שרו והוציאו לי לשון. הבנתי שאני מיותרת. שישן מפני חדש הוציאו. יש תינוקת אחרת שתפסה את מקומי. וגם אם השאירו לי בסוף מעט מקום – בת יחידה כבר לא הייתי יותר מאז. הרי לכם, חוויה רגשית מטלטלת.

    באחד מספריי, זה שנקרא "שבע נשים ורצח" (הוצאת כתר), כתבתי סצינה שחשבתי שהמצאתי אותה מדמיוני הקודח: תיארתי את הגיבור הילד, בן יחיד עם הוריו, בסירת מנוע קטנה גולשים בכינרת. ההורים יותר כבדים והם ביחד, ולמרות זה הם בחרטום המוגבה, ואילו הילד בצד הנמוך של הסירה, קרוב מאוד למים. היה ברור לי שהילד הזה הוא אני, כי הייתי בנית, או מה שקוראים באנגלית תום בוי. והשאר היה חלום באספמיה. לא היתה לנו סירת מנוע, לא זוכרת את עצמי עם הורי בכינרת וזה היה חלק מהסיפור. לכל היותר משאלת לב שלי.

    כעבור שנים אחדות ישבתי בבית חולים עם חברה שבתה עברה ניתוח. ישבנו בחוץ עם עוד כמה אנשים מתוחים לא פחות שיקיריהם נותחו והיו בסכנת חיים כזו או אחרת שם בפנים. ברגעים קריטיים שכאלה אנשים מספרים את הסיפור שלהם. גבר אחד סיפר שבעבר היה לו אופנוע בי. אס. איי. אופנוע אנגלי כנראה ירושה מימי המנדט. בבת אחת נזכרתי שהיה לאבי בדיוק אופנוע כזה, כשהייתי בת שלוש. אופנוע שחור כבד, גוף של אריה, עם סירה. אבי ואמי יושבים על האופנוע ואני בסירה. אבי רוכב, אמי מחבקת אותו מאחור ושניהם גוש אחד, חומה הרמונית ובצורה שמגינה עלי מפני רוחות, רוחות רעות ומכוניות בכביש. חיץ ביני לבין העולם.

    ואני בסירה הקטנה. לא בכינרת אבל בהחלט יש לה מנוע. סמוך לאספלט, ולפס הצהוב המסמן את שולי הכביש. אי אפשר לדבר, החוץ רועש והרוחות תופחות על הפנים. לכן אני לבושה מעיל כחול צמרי שלאורך הרוכסן ומסביב לכובע יש לו קישוטים בסגנון רומי בצבע לבן ומעטרים את פני. בעיני דמיוני אני יכולה להעלות מיד את בד הברזנט הירקרק חקי מכסה את גובה פני הסירה ותפוס סביב סביב בפרפרי נחושת קטנים. שאני אוהבת. ואני קרובה אל הטבע. אין צורך במלים. הכל מובן. היעד ברור. אבא יודע לאן הוא נוסע והוא נוהג אותנו בבטחה. שלושתנו שותקים אבל נוכחים. אנחנו גוש אחד. הו, איזה זיכרון נעים.

    כל כך שמחתי לאסוף אל חיקי את הילדה ההיא בת השלוש. שעוד לא היתה מקופחת וכל העולם היה שלה. רק שלה. עוד לא היה עליה להתחלק בו עם אף אחד והיא היתה חלק מהיקום. היא לא היתה נפרדת. היא היתה חלק מהוריה, מהטבע, מהבי. אס. איי. המאסיבי, שדמה יותר לחיה מאשר לחפץ מכני עם מנוע. כמה התגעגעתי אליה כל אותן שנות קיפוח, והיא חיתה מתחת לסף ההכרה שלי, עד כדי שהמצאתי את סצינת הכינרת השלווה. ובכל זאת, עברו עוד שנים עד שיכולתי להיזכר ממש ולגעת בה. כל השנים ניסיתי להתחבר אליה, לסלק מעלי את כל הקליפות שהצטברו והעיקו. כגון קליפת הקיפוח. מה עוד שהתיידדתי מאוד עם אחותי החדשה, יחסים שהגיעו לכדי אהבת נפש. רק הקיפוח ההוא העתיק, שהפך השקפת עולם שעוצבה ביחד עם אישיותי הנפרדת נותר. ברגע שנזכרתי בה ממש בכל חושי, בהכרה מלאה יכולתי פתאום שוב להתחיל מהתחלה. מהשורש ההוא ולהיות שוב אדם מאושר.

    ואני שואלת את עצמי איך זה שבאלבום התמונות (החיצוני) אנחנו משבצים רק את התמונות היפות, אלו שצולמו בשמחות, שבהן אנו לבושים היטב מעוצבים ומאופרים, ובעיקר שמחים. ואילו באלבום התמונות הפנימי אנחנו זוכרים רק את החוויות המטלטלות. הקשות. העצובות. הכמהות. המשתוקקות. החסרות. הבודדות.

    לא אענה תשובה ישירה, אבל אם נחזור לזיכרון המוקדם ביותר, נדמה לי שאנחנו נזכרים בזיכרון המוקדם ביותר בהתאם למקום בו אנחנו נמצאים בזמן ההיזכרות. כשהייתי מקופחת בהרגשה שלי. זכרתי רק את החוויה המאוחרת למדי, הסמוכה לגיל חמש. אספתי את כל הזיכרונות שיאשרו לי את השקפת עולמי. ואיך אני יודעת את זה? כי בשבעה לזכר אבי, כשאני כבר בהחלט ילדה גדולה ובוגרת (37), יצא לנו רגע אחד רק אמי ושלוש בנותיה, אני ושתי אחיותי הצעירות ממני, להיות כמה שעות לבד. בלי מנחמים ובלי מבקרים, ובלי בעלינו ובלי ילדינו. עמדנו סביב אמי והיא הביטה בי, במיוחד בי, ואמרה: אני אגיד לכם למה נעשה. נלך עכשיו לגילי (אחותי הצעירה שגרה בדירה מעל הורי) הביתה לאכול, ואחר כך נחזור לכאן. ואני שאלתי: ולמה אני לא? אמי נדהמה. מה פתאום את לא? איך הבנת את זה? הרי אני מדברת בגוף ראשון רבים – אנחנו. אז איך זה שאת לא כלולה? אמרתי – לא יודעת, הסתכלת דווקא עלי. נו אז? כאילו את מבקשת שאני אשאר כאן לשמור או משהו... אתם מבינים? ברגע שהיתה לי הזדמנות לחזור למשפחה הגרעינית יצאה ממני תחושה עתיקה, שפיתחתי אותה בקטנותי. הופתעתי מעצמי. חשבתי שעברתי מאז כברת דרך. ובאמת, מעל פני השטח הייתי האדם הנותן והנדיב. אבל בפנים שכנה לה הקטנה המקופחת. ובמקביל כל פעם שבדקתי עצמי יחד עם הסטודנטים שלי, בשיעור על הזיכרון המוקדם ביותר, זכרתי רק את הלילה שבו אחותי נולדה.

    מאז זרמו הרבה מים בירדן, כמו שאמי נוהגת לומר, והתפתחתי, והעדות לכך היא הזיכרון המוקדם שנזכרתי בו מגיל שלוש. אני מקווה להיזכר בזיכרון יותר מוקדם, וזה תלוי בהתפתחויות נוספות.

תרגיל

בדקו מהו הזיכרון המוקדם ביותר שלכם. תארו אותו וחשבו מה הוא מייצג עבורכם.

                                                                 להת' דורית