דורית זילברמן. סופרת
 
 
 
 
 
 
 
אינט נרטיבית

ריח

הגדה והראיה

לזמן מוזה

מי מספר את הסיפור

עלילה

מעלילים עלילה

כוחה המרפא של הכתיבה

כוחה המרפא של הכתיבה ב

רגשות

ההצפנה

הסמל

כתיבה היפנוטית

להרקיד את המלים

התנך מלא סינופסיסים

כתיבה נשית

המוטיב

ביבליותרפיה

מיראקל מייל

גלי אלפא

מציאות והמצאה

מסיכות

פתיחות

לנפח את הבלון

הזיכרון המוקדם ביותר

שאלות לדורית זילברמן

עוד שאלות ששואלים אותי

זמרת בארים

האישה החדשה

 
לנפח את הבלון


סדנת כתיבה 24

צריך לנפח את הבלון

מאת: דורית זילברמן

 

כשכותבים סרט מתחילים מ"סינופסיס" – תמצית העלילה. זה פטנט לא רע גם לכותבי רומנים. הסינופסיס עוזר להתארגן. אם יש לכם כבר את תמצית העלילה, פירושו של דבר שיש לכם את שלבי העלילה וגם החלטה על סוג העלילה, נושאים שטיפלתי בהם בסדנאות קודמות. אבל לאחר שיש לכם את כל אלה, מה הוא השלב הבא? בשלב הבא צריך לנפח את הבלון. כלומר, למלא את התמצית הזו תוכן. כדי להתאמן בזה אני ממליצה על התרגיל הבא:

 

תרגיל

חפשו בעיתון ידיעה קצרה. לא כתבת צבע, שכבר דומה מאוד לסיפור דוקומנטרי או דוקודרמטי, אלא ממש קטע קצרצר, קוריוז, או חדשות שאתם מוצאים בהם את העלילה, ומזדהים עם המסופר. את הקטע הזה "נפחו" כאילו היה בלון ללא אוויר. ומלאו אותו תיאורים, דיאלוגים, הגיגים וכו'.

 

 סטודנט אחד בחר בידיעה על כומר איטלקי שנתפס לאחר שרכב על אופנוע ללא רישיון והתהפך. לא מה שציפיתם מכומר. אותו סטודנט התחבר לחוויית המרד, לחוויה של פריצת הגבולות, של אסור ומותר, של נורמות  וציפיות, וכך למרות שהוא יהודי שחי בישראל וחילוני לגמרי הוא הזדהה עם הכומר והחליט "לנפח" את הבלון שלו. אבל ברגשות ובמחשבות שלו. שהוא השאיל לכומר.

 

באחת הסדנאות שלי לקחה סטודנטים ידיעה מתאריך 4/3/08 ולא רק ניפחה את הבלון, אלא הפכה את הפנים שלו החוצה ואת החוץ שלו פנימה. כלומר הבליעה את העובדות, האופייניות כל כך לעיתון, והבליטה את המחשבות והתחושות של הגיבורה, באופן שמדגים את ההבדל בעיני בין עיתונות וספרות: הראשונה עוסקת בגסויות והשנייה בדקויות.

ראשית הכתבה:

"אין לי יותר כוח לברוח

 

אין בי פחד. הפחד נגמר לי. כשהייתי צעירה הצלחתי לברוח מהנאצים אבל עכשיו אני מבוגרת וחולה ואין לי יותר כוח לברוח. השלמתי עם העובדה שאני הולכת למות. רק שזה לא יהיה מטיל.

    עד היום דאגתי בעיקר לבן שלי. הוא מתגורר בקיבוץ ליד רצועת עזה, והמשפחה שלו ניצלה בנס אחרי שטיל נפל להם ליד הבית.

    אבל שלשום התפוצץ גראד גם פה, באשקלון, במרחק של חצי קילומטר מהבית שלי. הייתי לבד, בלי המטפלת שלי. ירדתי לתחנת האוטובוס  ואז שמעתי את הפיצוץ לא רחוק ממני. אחרי זה שמעתי את האזעקה. זה היה מפחיד מאוד. אין סביבי אנשים שיוכלו להיות איתי. אפילו השכנים עזבו את הדירות שלהם. נשארתי לבד.

    נולדתי בהונגריה, בין שתי מלחמות העולם. אחרי שהגרמנים פלשו, גרתי בגטו של בודפשט. הנאצים רצחו את כל המשפחה שלי במחנות ההשמדה, אבל אני הצלחתי לברוח מהם וניצלתי.

    אחרי המלחמה החלטתי להתחיל חיים חדשים ועליתי לישראל. נולדו לי שני ילדים. יש לי שישה נכדים ושתי נינות. את כולם חינכתי לאהוב את המדינה. אבל מה שקורה עכשיו מזכיר לי את מה שעבר עלי בשואה, חוסר האונים הזה שלא נגמר כי אי אפשר לעשות כלום נגד הטילים.

    כשהייתי צעירה, לא יכולתי להתגבר כמו נערה נורמלית כי נלחמתי על החיים שלי בשואה. אז, במלחמה, פחדתי על החיים שלי וברחתי ממקום למקום. אבל אני לא צעירה כמו פעם ואין לי לאן לברוח.

    הנאצים לקחו לי את הנעורים. עכשיו המחבלים לוקחים לי גם את הזקנה. אין לי כוח יותר.

פירחה ויזל (80) מתגוררת באשקלון ומקבלת סיוע מהקרן לרווחת ניצולי שואה. הביא לדפוס: דוד רגב"

 

והנה סיפורה הקצרצר של אסתר פליגלמן:

 

צבע אדום

הלילה היה קר וסוער. ענפי העץ, שמתחתיו הסתתרתי, התכופפו עוד ועוד, והעלים רשרשו בקול גדול כמענה לרודפים אחרי. הנה הם כאן. קרוב. הרחתי את הריח הזר ושמעתי את כלי הנשק הדרוכים, את הלחישות ואת נביחות הכלבים. נצמדתי לגזע העץ והכלבים שעטו סביב, רחרחו ונבחו. לפתע עצרו, הסתובבו והתרחקו מהמקום, כשהם מושכים את אדוניהם אחריהם. אני התכרבלתי בתוך עצמי יותר ויותר עד שדמיתי לכדור, שאין לו התחלה ואין לו סוף ונרדמתי.

שריקה חדה קרעה את האוויר ואחריה האזעקה: "צבע אדום." צבע אדום? אני זוכרת, שהייתה לי שמלה אדומה עם נקודות לבנות ואחותי הגדולה קנתה לי סרט אדום, שיאסוף את שערותיי. תמיד העדפתי את התותים האדומים על פני האחרים וחלמתי על גינה, שצומחים בה ורדים אדומים, שריחם משכר, אבל מדוע אני מרגישה מחנק?

פקחתי את עיני לעמוד עשן אפור המסתלסל ועולה לשמים תכולים. האם אני עדין ביער? בעצם, זה לא חשוב, כי אין לי כבר כוח לברוח.

 

 

במקרה זה הסיפור קצר כמעט כמו הידיעה. ובכל זאת, הוא מכיל כל מה שסיפור צריך להכיל. היום מקובל לחלק את ז'אנר הסיפור הקצר גם לתת הז'אנר הסיפור הקצרצר. אין מה לעשות, אנחנו בעידן הקליפ והפרסומות המספרות סיפור בשלושים שניות.

 

והנה הניסיון של אורדית קוטלר: כותרת הידיעה בעיתון היתה "לאחר 48 שנה האחים נפגשו" "שנים לאחר שנמסרה לאימוץ פגשה אתמול תושבת ירושלים לראשונה את אחיה".

"תושבת ירושלים (46) שנמסרה בינקותה לאימוץ פגשה אתמול לראשונה את אחיה (48) שהועבר למשפחה מאמצת עוד בטרם נולדה".

 

תחילתו של הסיפור בלוס-אנג'לס שם נולד ג'ו פוקס. הוריו שסבלו מקשיים כלכליים החליטו למסור אותו לאימוץ והוא הועבר למשפחה יהודית מניו יורק. שנתיים מאוחר יותר הולידו ההורים את ננסי שגם עליה נאלצו לוותר והיא נשלחה למשפחה יהודית אמידה במקסיקו.

 

הסיפור בעיתון ממשיך ומספר מה הם עושים כיום וכיצד מצא האח את אחותו. ואילו אורדית החלה את הסיפור שלה כך: פתיחה (לסיפור ללא המשך – בינתיים)

 

 

 

הזמין לעצמו משקה, מאלה הקלים והמתקתקים שמידת האלכוהול שבהם מתגנבת בעדינות לנשימתך, ואינך חש כיצד הוא אופף אותך, קצת כמו הוילון המתעופף ברקע. עוד משקה ועוד משקה ואז ראה אותה יושבת על הבר ומביטה עליו מבעד למראה שמאחורי הכוסות. "לרגע חשבתי שאני מביטה בעצמי" אמרה. "ואז הבחנתי שזה בעצם אתה ושבחשכת המקום אנו קצת דומים".  שאל "למה את פה? אני יודע למה אני כאן, אבל למה את?" הפנתה את ראשה והביטה בו ישירות.

 

"מפגשים מהסוג שתאהב" - המועדון בו הם נפגשו. מקום מפגש ל"נזקקים". בודדים, אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות וסתם רווקים ורווקות שלא הצליחו עד כה ליצור קשר מחייב ולדבוק איש ברעהו ליותר מכמה מפגשים מנותקים מכל רגש ומכל המשכיות אפשרית.

 

המקום מואר כולו באור נרות. כמו יום הולדת של מאה ועשרים שנה. מוסיקת הרקע רומנטית ורגועה, מן הסוג של אלף הכינורות או איזה פסנתרן כמו ריצ'רד קליידרמן. חלונות המועדון שאינם משקיפים על שום מקום מכוסים כולם בוילונות בהירים, שקופים למחצה, המתעופפים קלות מדי כמה שניות כאשר המאווררים התלויים ממולם זורקים את הרוח לעברם. המקום מקרין שלווה ואווירה רומנטית על אף הצפיפות והמון ה"נזקקים" שהתאספו בו.

 

הוא מבקר במקום לראשונה. הגיע לביקור מעיר אחרת רחוקה לרגל עסקיו. לא יכול לשאת את הבדידות שבמלון כפי שלא יכול לשאת אותה גם בביתו. זה אך התאלמן מאשתו והכאב וחסרונה בחייו גורמים לו לרגשות אשם כבדים על כי אולי לא היה לה לפרטנר בחייה כפי שהיתה רוצה וכפי שאולי היה מסוגל. היא שילמה כל חייהם המשותפים על החסך שבהיותו ילד מאומץ להוריו. על כך שלא הצליח להגיע להוריו הביולוגיים מעולם. החור הזה בעברו מעולם לא הצליח להתמלא ונותר מאיים על שלמותו הגופנית והנפשית מאז ומתמיד ועל חייהם המשותפים.

 

המשך יבוא – (אולי)

 

 

 

כותבת לי תמירה יעוז מלוס אנג'לס שהיא קוראת את העמוד על סדנת הכתיבה ומעוניינת להצטרף לסדנה.

ובכן, תמירה יקרה, בינתיים זו סדנה וירטואלית, ואת מוזמנת להצטרף. בכל שבוע יש קצת הסברים ולימוד, ותרגיל עבורכם. את מוזמנת לנסות ולשלוח אלי את התרגיל. אני מבטיחה תגובה אישית אליך, הערות בונות, ואם התרגיל טוב, אשמח גם לפרסם אותו מעל גבי העיתון.

אם את רוצה סדנה ממשית אפשר לארגן סדנה בכמה ימים מרוכזים בעת ביקור שלי בלוס אנג'לס, שחצי מהלב שלי נמצא בה. אשמח להעביר סדנה כזו בקיץ.

 

                                                                                                  להת' דורית