פתיחות

סדנת כתיבה 23

פתיחות

מאת דורית זילברמן

לפתיחה של סיפור כמה תפקידים. העיקרי שבהם – למלא את הכנסייה. זאת אומרת לפתות. לרתק. לסקרן. ליצור מתח.

יש כמה דרכים לעשות את זה. למשל:

"שנים רבות לאחר כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנדו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח." כך נפתח הרומן האלמותי "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסייה מארקז. בתוך המשפט הארוך הארוך הזה שמתחיל תמים ומסתיים תמים טמונה הפצצה. אנחנו הולכים לקרוא ספר על אדם שיעמוד מול כיתת היורים. ציון דרך זה בחיי הגיבור שופך עלינו אשד של שאלות מסקרנות: סוף סוף, הלא לא בכל יום ולא כל אדם עומדים מול כיתת יורים. והציון היוצא דופן הזה כלוא בתוך התחלה אגדית, שהמאפיין שלה הוא זמן לא מוגדר. רק שבמקום לפני שנים רבות, הוא כותב בעוד שנים רבות... והסיום של המשפט הוא בעצם המחשבה האחרונה שתחלוף במוחו של הנידון למוות. המחשבה המאוחרת על הזיכרון המוקדם של אותו נידון. זיכרון פסטורלי, נעים, של אב ובנו הולכים לראות קרח. אולי מה שמשותף לזיכרון הזה ולמעמד הזה שלפני כיתת היורים הוא הנדירות. כשם שקרח היה נדיר ואביו היה צריך לקחת אותו לראות קרח, כנראה לראשונה בחייו, כך עתה הוא עומד בפני מעמד נדיר, כנראה לאחרונה בחייו. הכליאה של כיתת היורים בין הפתיחה של הזמן הלא מוגבל וזיכרון הילדות הפסטורלי, יוצרת ניגוד ומורכבות.

ניגוד ומורכבות גם הם מסימניה של הפתיחה הטובה.

ולהשוואה: "חמישה לילות לפני האסון היה לפימה חלום שאותו רשם בחמש וחצי בבוקר בפנקס החלומות שלו." כך מתחיל הרומן "המצב השלישי" של עמוס עוז. גם כאן משפט ארוך ארוך, כמעט באותו אורך, גם כאן הפצצה טמונה בין התחלה המציינת זמן והסוף הפרוזאי הפשוט. בשני המקרים האורך של המשפט והסיום הפשוט שלו, כמעט משכיחים, בוודאי מרככים מאוד את מה שקראתי הפצצה. מעתה אמור, רימון שניצרתו לא נשלפה עדיין.  ההבדל הוא שאצל עוז ציון הזמן ריאליסטי וקצר ובלשון עבר – חמישה ימים לפני. האסון – בניגוד לכיתת היורים – לא יודעים בשלב זה מה הוא ולאיזה כיוון להוליך את הדמיון. האמצע יותר מופשט – המילה אסון היא כללית בעוד התיאור כיתת יורים מצייר תמונה ספציפית בעיני רוחו של הקורא. והסיום פחות צבעוני מתיאור אב ובן שהולכים לראות קרח, ומכניסים המון לבן לתמונה. כאן אין צבעים. לכן הסיום עוד יותר מאופק מאשר אצל מארקז. ואכן, מי שימשיך ויקרא את שני הרומנים האלה יראה שאותם הבדלים שציינתי לגבי משפט הפתיחה תקפים לגבי סגנון הכתיבה של הרומן כולו.

פתיחה טובה יכולה להכיל גם הפתעה פיגורטיבית, כלומר, איזה ביטוי לשוני, דמוי, מטאפורה יוצאי דופן, חדשים שיטלטלו קלות או לפחות ירעננו את מנגנוני התפיסה של הקורא. למשל:

"אין מנוס מזה: ריחם של שקדים מרים מזכיר לו תמיד את גורלן של אהבות נכזבות." משפט הפתיחה של הרומן שבלעדיו-אין "אהבה בימי כולירה" מאת אותו גרסייה מארקז. שקדים מרים? מה זה? מה הקשר בין שקדים מרים לאהבות נכזבות. קשר מרתק, צבעוני, מדהים – בתנאי שיש בו איזה הגיון. בתנאי שהוא "עושה שכל" אומרים באמריקאית. הקשר הוא הציאניד. גם לציאניד וגם לשקדים מרים אותו ריח. ושימו לב הנושא במשפט הוא הריח ולא הטעם של השקדים המרים. הטכניקה היא פשוטה, קוראים לה הזרה – מלשון זר. אילו היה כתוב אין מנוס מזה: ריחו של ציאניד מזכיר לו תמיד את גורלן של אהבות נכזבות לא היתה כל הפתעה במשפט. ברור: האוהבים המאוכזבים מתאבדים והם עושים זאת בציאניד. וגם אם השיטה מיושנת והספר ממקם אותנו בתקופה מסוימת אנחנו נבין את הכוונה בלי בעיה ואז המשפט שקוף. עוברים דרכו אל התוכן שאותו הוא מביע וממשיכים הלאה מבלי להתעכב או להשקיע מחשבה שנייה. אבל בתרגיל ההזרה גורם לנו הסופר למחשבה שנייה ואולי אפילו שלישית. הזרה זהו שם משפחה לתרגילים מתרגילים שונים. השם הפרטי במקרה הזה הוא "הסרת הכותרת הראשית" בכך שהוסרה הכותרת ציאניד – והקורא נותר עם המרכיבים של הציאניד – הריח הטעם והסיבה.

"הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד." – מתוך "פנתר במרתף" של עמוס עוז. זהו ספר לנוער, אין מורכבות. משפט קצר , מסקרן, ומושך לקרוא. מי זה שככה בפשטות מודה בעובדה כל כך קשה. המרתק עוד בקשר לפתיחה הזו, שהספר יצא בשנה שבה נרצח יצחק רבין, לאחר שבמשך שנה שלמה קראו לו בוגד. בא הסופר ואומר בואו לא נשכח שחיים ומוות ביד הלשון, והמילה בוגד היא לא רק מילה, היא מוליכה הלאה. והסיפור אכן בודק לעומק את משמעות המילה. זו גם הערה על אמנות הכתיבה (הערה ארס-פואטית, סליחה על הביטוי. כלומר, התייחסות של האמן לאמנותו). סופרים נחשבים בוגדים לא פעם, משום שהם מלקטים משפטים וסודות מכל מי שבא להם בלי לבקש רשות, ועוד משקרים ומגזימים, אז מה הפלא שאחר כך קוראים לזה "לחטוא בכתיבה"?

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה." מתוך "אנה קרנינה" של ל.נ. טולסטוי. זוהי פתיחה פילוסופית. כל סופר טוב הוא גם פילוסוף, שיש לו תיאוריה משלו. איזו תיזה על העולם. הפתיחה עשויה משפט מכליל, מופשט, שאינו מצייר מול העיניים לא משפחה אומללה ולא משפחה מאושרת כזו או אחרת אלא מנסח כלל. לאחר המשפט הזה יבואו למעלה מ-700 עמודים המבארים ומוכיחים את התיזה. משפט שנחרט עמוק עמוק בתודעה הפרטית והקולקטיבית, משפט שהקורא ממשיך להתווכח איתו הרבה לאחר שנגמר הרומן. עמוס עוז התווכח איתו בספרו "קופסה שחורה" שם כתב שבימינו זה כבר הפוך – כל המשפחות האומללות דומות זו לזו כי רוב המשפחות אומללות, זו הנורמה, ואילו המשפחה המאושרת היא הדבר הנדיר, אותו צריכה הספרות לתאר. אבל עדיין יש במשפט של טולסטוי כדי להסביר איך עובדת ספרות. עדיין לא הצליח אף סופר לכתוב רומן על משפחה מאושרת שהכל בה דבש, אין עליות ומורדות כי אם הרמוניה ואידיליה. למה? כי זה משעמם. זה סטטי. אין קונפליקט, אין סיבוך, אין שיא וגם אין התרה (עיינו בפינתי על מרכיבי העלילה).

בספרי מתח, הפתיחה חייבת למתוח. נדמה לי שאיש לא יחלוק עלי בנדון. הנה שתי פתיחות של הסופר אמנון ז'קונט:

"פתאום, באמצע החיים, הובאתי לקבורה. הם ערכו אותה בפריז – איך אפשר אחרת? – בקומה השש עשרה של מלון דירות בדרך לאורלי." מתוך "איש הסגריר"

וגם:

"הגעתי לירושלים עמוסת חטאים. פיזרתי את שרידיהם בדירת שני החדרים ששכרנו." מתוך "מלכודת דבש".

אולם פתיחה היא לא רק משפט הפתיחה. צריך להתייחס לפסקת הפתיחה, וצריך להתייחס אליה כמו אל תרכיז פטל, שאי אפשר לשתות אותו כמו שהוא, כלומר הוא בלבד לא מספיק, חייבים גם מים, כלומר את כל הסיפור כולו שהפטל יימהל בו, וייהפך ראוי לשתייה. אבל אז, כשקוראים את הסיפור בלופ מגיעים בחזרה להתחלה, ומוצאים שהכל כבר היה שם. אבל עוד לא ממש שמנו לב כי עוד לא ממש היינו קשורים לגיבור ועוד לא ממש גרמו לנו להזדהות ולהתקשר רגשית עם מה שקורה לו.

תמציתיות זאת מודגמת היטב בסיפור של א.ב. יהושע "בסיס טילים 612":

"ובלילה פוקדת אותו התעוררות קצרה בטרם שחר, כאילו מישהו דחף אותו מן המזרן אל השטיח, אחז בשכמו וניער אותו מן הרצפה, העלה אותו על אחת הכורסות מול מסך הטלוויזיה האפור, המבהיק בחשכה, שם צללית לקויה של פניו מתחילה לרחוש. והוא, רצוץ משינה, אבל ער לגמרי, תוחב מקטרת מרה בפיו, רוצה לומר משהו, מוכן אפילו לתת הרצאה קטנה.

עוברות כמה דקות והוא מתחיל לשוטט בדירה החשוכה, חולף במטבח, בשירותים, בחדר הילד, פותח את דלת חדר השינה ועומדת בפתח, מטיל צל על גוויית אשתו הנחה אלכסונית במיטת הזוג..."

תרגיל

כתבו כמה שיותר פרטים שאתם יכולים לדלות מן הפתיחה הזו. בשלב הבא, נשווה בין הפרטים שאספתם לסיפור עצמו, ונבדוק אם אמנם המולקולות של הפתיחה מצויות לאורך כל הסיפור.