מציאות והמצאה

 

סדנת כתיבה 21

היחס בין המצאה למציאות

מאת דורית זילברמן

אני מתחילה משבוע שעבר: הנה תרגיל שנעשה למשמע הקלטת המדיטטיבית:

לטיפות של הרוח/ רותי צפור 

הדאון המופלא מרחף בין שמיים וארץ . שקט , כמעט ללא תנועות , כמו צפור

הנהנית מחופש מוחלט , ללא עיצורים או הפרעות . הרוח מלטפת את הדאון , ואת היושבים בתוכו , מלחשת בשקט נגינה רכה , ומזמינה להתאחד איתה.

נידמה שאין מישקל לדאון , ואולי גם לי אין משקל ? ומחשבה מוזרה מתגנבת,

אם אצא מהדאון , אוכל להמשיך לרחף ? השמש מרמזת שהיא כמעט משנה כיוון

ועוד מעט תתחיל לשקוע , אפילו האויר מתחיל להיות קריר , והמנגינה הנעימה

מתחילה להתחזק , להאיץ , וכבר אינה נעימה כל כך , והרוח מתחילה לשרוק,

ואת הדאון אי אפשר לכוון או לעצור . יש לו כנראה מטרה משלו , דרך משלו ,

ואני שבויה בתוכו ברצון . מוכנה לאפשר לו לקחת אותי לאן שהוא טס, מאמינה

בהימור מוזר שזו הדרך הנכונה .

הדאון מתחיל לצלול , משנה כיוון , ולאט לאט מחפש את הדרך הנוחה ביותר עבורו, ולמעלה כבר אפשר להבחין ביער ירוק וצפוף , בעצים עבותים , בצמרות ירוקות . לרגע מתעורר פחד , האם לא יפגע בעצים ? יתרסק ? ימצא מקום לנחות ?

אבל הדאון ממשיך בדרך הידועה לו , בזהירות הוא מנמיך , סובב , עד שמבחינים

באגם כחול , אגם שקט שצמח בין העצים , מזמין , ומכוון.

הדאון נוחת לרגלי האגם , כמעט שעת ערב , וחיות שונות מגיעות לישתות .

החיות אינן מתיחסות לא לדאון ולא אלי , הן הולכות בביטחה כמעט בשורות

לשפת האגם . בקצה יושבת נערה לבושה בגד לבן , והחיות עוברות לידה , ונדמה שאפילו מרכינות ראש לעברה , והיא מחייכת ומעניקה לטיפה רכה לכל מי שעובר בקצה השביל שהיא יושבת בו . נער , אינדיאני כנראה , שט בסירת קנו , ומנופף לה לשלום , והיא מחזירה לו חיוך.

רוח פתאומית מגיעה ממקום לא נודע , מרעישה , מטלטלת , זועפת.

החיות זוקפות אזניים , נעצרות , ומתחילות לעזוב את המקום . בתחילה בהליכה איטית , ואחר כך בריצה מהירה , והרוח השורקת , וקולו הרגליים הרצות , יוצרים מערבולות אויר זועף , והאגם כאילו נבלע בין העצים ואינו ניראה עוד , והדאון

התרומם , והשאיר אותי מסתתרת בין העצים.

 

אפשר לומר כי סדנאות לכתיבה הם סוג של טיפול, ענף נלווה של הביבליותרפיה, אף כי מטרתם המוצהרת של הבאים אליה היא שהסופר יתמצת עבורם כלים וטכניקות דרכם יוכלו לספר את סיפורם. אלא שהטיפול מתרחש בין כך ובין כך. בהיותי סופרת צללים (נתבקשתי לכתוב סיפור מפי אדם מסוים ועבורו, כשהזכויות שלו והוא רשאי לפרסמו כספרו שלו) נוכחתי שזהו שירות טיפולי, שההבדל בינו ובין הטיפול בסדנאות הוא כהבדל בעולם הפסיכולוגיה בין טיפול אישי ובין טיפול קבוצתי. במקרה אחר בו שימשתי סופרת צללים הגיעה אישה דתית לגילוי שלא הודתה בו בינה לבין עצמה שאימה התעללה בה, ודודה ניצל אותה מינית. רק לאור הגילוי הזה החל תהליך הפיוס שלה עם אמה ותהליך הצמיחה שלה עצמה כאם.

מקרה אחר הוא המקרה של צבי שפיר, ניצול שואה, שבא אלי לפני כמה שנים עם שיר קינה שכתב על אמו. בשיר סיפר שהיה באושוויץ לאחרונה, לקח מעט אפר מהקרמטוריום, הניח בשקית, הגיע לארץ, הניח את השקית על הכרית, השכיב אותה לישון וקרא לה "אמא, אמא!" אני הגבתי בביקורת ספרותית בלבד וכתבתי לו בהערת שוליים שזהו קטע פתטי. לעצמי חשבתי לעצמי שאין בקטע הזה אותנטיות. שצבי "הולך על בטוח", הוא יודע שזה יהיה מרגש, והוא לא נוגע ברגשות האמיתיים שלו. צבי כעס כעס נורא והגיע לביתי שמחוץ לעיר. הוא אמר "באתי לראות איזה מין בן אדם את, שאת יכולה להגיב בצורה כזאת קרה על סיפור כזה." הוא כעס ואני למדתי שאסור ללמד כתיבה מבלי להתייחס לחוויה הרגשית. אחרי שביקשתי סליחה אמרתי לו שאני רוצה שיכתוב מתוך הכאב שלו. הוא הבטיח לנסות, אם כי טען שאינו מבין מה בדיוק אני רוצה ממנו. הוא כתב לי סיפור כזה: גבר, נהג באוטובוס דן, נסע בקו קבוע. רוב הנוסעים ירדו ורק נוסעת אחת הגיעה איתו עד התחנה הסופית. כשהסביר לה שזו התחנה האחרונה רמזה לו שברצונה לבלות איתו. הבילוי הסתיים בדירתו וליתר דיוק במיטתו. האישה נעלמה ולמרות שנעלב מעולם לא שמע ממנה עוד, עד ששכח ממנה, הכיר אישה אחרת והתחתן איתה. לימים, התמסר לתחביבו, לצלילה התת מימית, תחביב המתנהל בזוגות. בן הזוג שלו היה נכה צה"ל שצלל כדי להתגבר על נכותו. אני ניצול שואה, אמר לו הנהג, ועוד במחנות נשבעתי שאעוף כמו ציפור  ואצלול כמו דג. כך התגברנו שנינו, כל אחד על קשייו, והיינו לחברים טובים. יום אחד הזמין הנכה את הנהג לבר המצווה של בנו. הנהג הגיע עם אשתו ושתי בנותיו לחגיגת בר המצווה, ואי אפשר היה שלא להבחין בדמיון בין הילד הבר מצווה לבין נהג האוטובוס. התברר לו דרך שכנה, האורחת היחידה הנוספת שהנהג ובני ביתו הכירו, שריכלה על הבר מצווה, שהילד הזה הוא פרי מאמצים רבים. אשתו של הנכה היתה נוסעת חודש בחודשו לטיפולי הפריה, ויום אחד, כנגד כל הסיכויים, נולד להם ילד. כשהגיעו ההורים המאושרים עם בנם, מתנהלים משולחן לשולחן, ללחוץ את ידי האורחים, זיהה את פני האישה. היא היתה ההרפתקה ללילה אחד שנעלמה לו. הנהג חישב ומצא שהפגישה עם האישה שנסעה איתו לתחנה הסופית ונעלמה, התקיימה לפני כמעט ארבע עשרה שנה. אמרתי לצבי, המצאת סיפור דמיוני לגמרי, אבל תחושותיו של הנהג אותנטיות, העלבון שלו אמיתי, ההפתעה שלו אמיתית, עכשיו אתה כותב על רגשות. העיקר היא האוטוביוגרפיה הרגשית ולא העובדות. הוא ענה לי: "את טועה. זה סיפור אמיתי בהחלט והנהג הזה הוא אני." לאחר שנה נוספת של דו שיח כתוב בינינו כתב סיפור שהיה עד לו כילד באושוויץ, סיפור שזעזע אותי, משום שיש בו עדות מרעישה ואותנטית, סיפור שצבי הדחיק והכחיש ושכח, ואשר התעורר בסדנה לכתיבת זיכרונות.

שני קאפו הגיעו למחנה, קאפו אלכס, שעד מהרה כונה קאפו שייסה (חרה) כי כך קרא לכולם ולכל דבר סביבו. אוקראיני בריון גדל ממדים, ראש ענק ואף מחוץ כשל מתאגרף שהתהלך עם מקל של טוריה והכה את כולם. הקאפו השני שמו היה יורי, ממוצא פולני, איש עגלגל, קירח בעל עיני נחש, שריצדו בעצבנות בחוריהן. ידיו קצרות ושריריות. ידוע באכזריותו ובמכת האגרוף המוחצת שלו. נער אחד, יחיאל, האשים את קאפו אלכס, שרצח במו ידיו את אביו, שסבל משלשול ממושך במשך כמה ימים והיה צריך לשירותים. הקאפו החליט שהלה מתחלה, ולא אישר לו ללכת לשירותים. האיש נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו, וריח נורא נדף ממנו, דבר שהרגיז את אלכס, שהכה אותו בלי סוף וצרח עליו "חרה מסריח". קורט היה זקן המחנה והשופט מטעם הגרמנים. היתה לו סמכות. קורט ראה שהקבוצה החדשה, שהנער יחיאל ואביו נמנו עליה, עומדים לערוך לינץ' באלכס, וכבר הקיפו אותו במעגל הולך ומצטמצם, לכן, כדי למתן את הלך הרוח, גזר קורט על יחיאל לבעוט באלכס וכך לגמול לו על רצח אביו. קאפו אלכס ירד על ברכיו ונישק את נעלי הבן והתחנן לבל יפגע בו. הבן, יחיאל, הרים את עיניו אל קורט או אל השמים ואמר שהוא בן של רב יהודי, ועל פי דין התורה אסור לרצוח שום אדם, והוא אינו מסוגל לבצע את ההוראה. קורט המתון, השקול והשקט סטר לפתע ליחיאל על פניו וצעק: "פה במחנה אני התורה והאלוהים של כולם!"

"לפתע, כקפיץ שהשתחרר, בעוצמה ובזעם אדיר נתן הבן זינוק לעבר קאפו אלכס, שכרע על ארבע, כנוע כמו כלב, והעיף בעיטה מהירה וחזקה בנעל העץ שלו בפרצופו… בראותו את הפנים מלאות הדם נרתע הבן, כאילו לא האמין למראה עיניו, ואז התאושש, ובטירוף הסתער מחדש על האיש." כתב צבי. קבוצת האסירים גררה את קאפו אלכס אל המחראה של המחנה: בור גדול המכוסה בקרש ובו חורים חורים. הם זרקו אותו אל תוך הבור והטילו עליו את מימיהם במשך כל הלילה. קאפו אלכס זעק לרחמים, וחלק מהמשתינים השתיקו אותו בקליעה לתוך פיו הפתוח. "כשיצאתי בלילה לזרוק את קליפות תפוחי האדמה לארגז הזבל, לפנות בוקר, עם סיום המשמרת שלי במטבח, שמעתי את קולו ההולך ונחלש עד שנדם סופית." כתב צבי. בבוקר דווח לקורט על מותו של אלכס. קורט ציווה על האסירים בפיקוחו של קאפו יורי להוציא את הגופה מהמחנה ולקברה באזור המחצבה. "עם רדת הערב, כשחזרו קבוצות העבודה מהמחצבה, הביאו איתן את גופתו של יורי, עטופה בשקי נייר המלט, כשגולגולתו מנופצת מאבן גדולה שנפלה על ראשו. לשומרים בשער דווח שאסיר נהרג בתאונת עבודה, בעת שעסק בפינוי סלעים מאחת המנהרות." זקן המחנה קורט הורה להם את הנתיב לחיסולו של קאפו אלכס ושל קאפו יורי. צבי שפיר, איש כבן שמונים, היה חייב להשתחרר מהסיפור הקשה הזה. מאז כתב על סיפורי הבריחה שלו, על התושייה שגילה, על החוויה המינית הראשונה שלו כנער דתי, כל סיפור שכתב מאז היה מרתק בשל האותנטיות, הכאב, הפליאה והעוז שבהם.