המוטיב

סדנת כתיבה 17

המוטיב

מאת דורית זילברמן

המונח מוטיב שאול מתחום המוסיקה. המובן שאני רוצה לדבר עליו הפעם הוא החזרה. כשתופעה כלשהי, מהלך עלילתי, חפץ, דמות צדדית או אפילו צירוף מילים חוזרים בתוך יצירה אחת כמה וכמה פעמים זהו מוטיב. החזרה נועדה למשוך את תשומת הלב של הקורא. אם המוטיב הוא ריאליסטי קרוב לוודאי שהזכרתו החוזרת תעצים את מטענה הסמלי של אותה תופעה. זאת אומרת, אם חפץ נזכר פעם אחת הוא חפץ. אם הוא מוזכר בואריאציות פעמים אחדות במרחקים לא גדולים באותה יצירה הוא מקבל מטען סמלי. למשל, בספר "איזון עדין" יצירת מופת מאת הסופר ההודי רוהינטון מיסטרי, מסופר על אחים חייטים. אז כשאחים חייטים תופרים בגד, זה ריאליסטי. אבל כשהתפירה חוזרת על עצמה בהקשרים שונים זהו מוטיב.

למשל: "הם ירקמו את תוכניותיהם ויחלמו את העתיד בדוגמאות נעימות ומעודדות". כולנו מכירים את הביטוי המטאפורי לרקום תוכניות. הוא ביטוי כמעט שחוק בשפה. אבל כשהוא מחוזק בהקבלה ויחלמו את העתיד בדוגמאות נעימות, הוא מקבל חיים חדשים. זה עדיין לא מוטיב. אבל כעבור כמה עשרות עמודים מתואר הנוף ככה: "וטלאים של קרחת הופיעו על גופם של ההרים". טלאים על הגוף, שוב מכוון את הקוראים לכיוון של בגדים. טלאים של קרחת זה עוד יותר מעניין, כי זה טלאים של חסר, של אין, כלומר דבר והיפוכו. שגם לזה יש שם, קוראים לזה אוקסימורון, אבל עליו בפעם אחרת. בהמשך כותב הסופר: "אבל כמו עניבות פרפר ושעוני כיס, יצאו מאבקים הוגנים מן האופנה". שוב חפצים מעולם הלבוש והתדמית מעלים לפני הקורא תמונה, בעוד שלמעשה זהו משפט פילוסופי המטפל בדבר מופשט – המאבקים (הרוחניים). בהמשך: "פעם חשבתי ככה. אבל עכשיו אני מעדיף לחשוב שאלוהים הוא עושה שמיכות ענקי. עם מגוון אינסופי של דוגמאות. והשמיכה נעשתה כל כך גדולה ומבלבלת, שכבר אי אפשר לראות את הדוגמה, טלאי ריבועים והיהלומים והמשולשים לא מתאימים עוד כמו שצריך. והכל נעשה חסר משמעות." בקטע זה נוצר עירוב בין מעשה הבריאה האלוהי לבין שמיכת הטלאים שהמעסיקה של שני החייטים תופרת כהובי, משאריות הבדים שלהם. ברור שכבר לא מדובר רק על השמיכה, אלא כסמל טעון למעשה האלוהי. החפץ הריאליסטי מקבל משמעויות סמליות.

כשהחייטים והמעסיקה שלהם מתיידדים זה מתואר כך: "היא נוכחה שהם החלו להסגיר לידיה, באמון יקר מפז, פיסות מעברם. עוד פיסות שהצטרפו לסיפור ההולך וגדל של החייטים." והנה, סיפורי הזיכרונות של החייטים מתוארים כמעט כמו שמיכת הטלאים שלה. "לאחר ששלח את תשובתו בדואר, שבה אליו שלוותו הנושנה, והחליקה עליו כמו חולצה." ברור שגם כאן לא מדובר בחייטות או בביגוד אלא דווקא בשלווה. אבל כל הפיגורות הלשוניות לקוחות מעולמם של החייטים.

שיא השימוש במוטיב מתרחש בספר כששמיכת הטלאים המלווה אותנו לאורך מאות עמודים פתאום מקבלת מעמד של סמל, ואת זה ציטטתי לכם בפרק המוקדש לסמל.  לכן כאן אצטט רק את המשפט: "המשיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד", המנוסח כמו משפט מתימטי קיים אך במסווה של השמיכה, ובעצם כותב כאן הסופר: השלם שווה יותר מסך כל חלקיו. בסוף הקטע אומר אחד החייטים למעסיקה שלהם: "ומה שקרה זה שהחיים שלנו התחברו." והשני מוסיף: "כמו הטלאים האלה.

בהמשך מגיעה המעסיקה לבית המשפט לראשונה בחייה. היא לא מבינה את הקודים. הכל נראה לה מקרי ואקראי. "היא החליטה להיצמד אל בני משפחה אחת שנראו כיודעים מה הם עושים. היא רצה לאן שרצו, האיזנה למה שדיברו, עקבה אחרי המבט שבעיניהם. ואחרי תצפית קפדנית היא התחילה לראות דפוס עולה מהמהומה ומהאי סדר. זה בדיוק כמו עבודה על שמלה חדשה, חשבה. גם גזרות נייר נראות אקראיות, עד שמחברים אותן יחד."

כשהיא פוגשת לבסוף עורך דין נבון שמסביר לה אילו מהלכים עליה לנהל היא חושבת: "המשפטים שלו זרמו כמו תפרים מושלמים, והחזיקו את בגד סיפורו בלי למשוך שום תשומת לב לתפרים. היא תהתה אם הוא שם לב לכך שהוא מסדר למענה את המאורעות. אולי לא – אולי בעצם מעשה הסיפור נוצרה דוגמה טבעית של הדברים." ובעצם משל הבגדים מתאר את מעשה הסיפור, את כשרון הסיפור, לא רק של עורך הדין ההוא אלא כמשל בכלל על כל מספרי הסיפורים ועל הצורך לספר סיפור כדי לעשות סדר במאורעות. ובהמשך:"סיפורו של הפרקליט הזכיר לה את שמיכת הטלאים הנובל שלה. למר ואלמיק היו החלקים משלו לעיצוב השמיכה האוראלית שלו, הוא דיקלם אותם עכשיו לכבודה."

כשמלמעלה מחסלים את עסקי החייטות, שוכבת המעסיקה העצובה במיטתה וחושבת: "בלילה, במיטה, היא התכסתה בשמיכה והחלה למנות את שפעת המאורעות שפקדו את משפחה הטלאים המחוברת במהודק, החלקים שעיצבה בחוט ומחט, וחיבה. אם מעדה בדרך, דחקה בה השמיכה להמשיך הלאה." ואין הכוונה לשמיכה בלבד, אלא למשפחה הרגשית שהיא והחייטים (ועוד סטודנט אחד לו השכירה חדר בדירתה) יצרו ביחד. ועכשיו כשהכל התפרק כתוב: "בחדרה החלה דינה לקפל את השמיכה. הטלאים הפכו את שתיקתה למלים לא קרואות. יש לנעול אותם כעת בארון."

את המשפטים האלה ליקטתי מתוך 745 עמודים, והנה כשאני מסיימת נדמה לי שגם מי שלא קרא את הספר יכול להבין את תמצית היחסים המסופרים באמצעות המוטיב הזה.

 

תרגיל

קחו סיפור קיים שלכם. מצאו בו איזה חפץ או תיאור של דמות או מהלך עלילתי כלשהו, ופזרו חזרות עליו כחוט השני, שאתם תופרים איתו דוגמה על מפת הסיפור, ובכך תיצרו מוטיב שיעשיר את יצירתכם.