כתיבה נשית

סדנת כתיבה 16

כסף, פנאי וחדר משלך

ד"ר דורית זילברמן

ספרות נשים - יש חיה כזאת

בראשית הייתה הספרות והיא הייתה כתובה רובה ככולה בידי גברים. גם דברי ימי ההיסטוריה היו כתובים בידי גברים. זה היה הסיפור שלו - his-story או במילה אחת - history, רק במאה העשרים! נולדה ספרות הנשים וההיסטוריונית השחורה אנג'לה דיוויס אמרה, שהגיע הזמן שנשים יספרו את ההיסטוריה שלהן, את הסיפור שלהן - herstory. ההיסטוריה כפי שסופרה בידי גברים הייתה מעוותת כשנתנה עדיפות לתרבות על פני הטבע, לרעיון המופשט על פני החיים עצמם, לשכל הגברי על פני הרחם הנשי, עדיפות המסומלת בלידת אתנה מראשו של זיאוס, עיוות אשר תיאר את האישה כזכר בלתי מושלם ועיין ערך חוה אימנו. נשים החלו לתאר את עצמן ולהתייחס בלא אשמה אל גופן ואל יצריהן הכמוסים, לפתע גם האישה הפכה דמות עגולה, ולא כפי שתוארה קודם: קדושה או קדשה, האם או הזונה.

 

המצאה שיווקית של המאצ'ואיזם הגברי

מתוך כל הדתות עולות שתי צורות חשיבה מרכזיות: הנבואה הזכרית והמיסטיקה הנקבית. סיפורי האהבה הרומנטיים של ימי הביניים חשפו מתוך הגבר את האנימה שבנשמתו, כלומר את הצד הנשי, ואת הנהייה אחר הכוחות המסתוריים. זו הייתה נגיעה רכה בקו נשי אבל בכל הספרות הרומנטית גברים היו מוכנים לסגוד לאישה רק לאחר מותה. כל ספרות האופרה משופעת בגיבורות יפות, שמכירים בהן רק לאחר מותן הטראגי. אדגר אלן פו הצהיר, כי אין דבר נאה ממותה של אישה יפה. הספרות הפמיניסטית חתרה כנגד גישה זו.

ספרות האבירים הכניסה את העדינות כלפי הנשים, את הג'נטלמניות, אבל עדיין החוזה בין האביר לאהובתו מסוכם היטב בשיר "ניגון עתיק" של נתן אלתרמן כשהאביר מבטיח: "ואם לחם תאבי או יין/מן הבית אצא כפוף שכם/ ואמכור את עיני השתים/ואביא לך גם יין גם לחם/ אך אם פעם תהיי צוחקת/בלעדי במסיבת מרעיך/תעבור קנאתי שותקת/ותשרוף את ביתך עליך." החוזה פירושו: הגנה שלמה על חייך וסיפוק כל צרכייך תמורת כניעה מוחלטת. (היום מביאים את השיר הזה לכל פגישה עם נשים מוכות). ספרות זו תיארה את הנשים כקדושות או כקדשות. אמהות או זונות. התיאור היה סטריאוטיפי בשחור לבן. במאה ה- 19 החלו טולסטוי ופלובר ב"אנה קרנינה" וב"מאדאם בוברי" לתאר נשים מורכבות, אבל גם כאן אזהרה: אישה אוהבת ובוגדת אחד סופה למות, ובדרך אלגנטית יותר, להתאבד. טרם נכתב הרומן על גבר שבגלל בגידה באשתו ובערכי המוסר המשפחתי איבד את עולמו. זה כמעט קרה בסוף המאה העשרים לקלינטון אבל גם בפרשה שלו, ניצחו לבסוף ערכי המוסר הגברי.

לשחק במגרש שלהם

נשים החלו לכתוב, תחילה בשם גברי: ז'ורז' סאנד, קולט שפירסמה תחילה בשם בעלה וילי, וג'ורג' אליוט. אליוט מרדה ולמורת רוחו של העולם התבודדה בווילה בסנט-ג'ונס-ווד, וחיה בחטא. את קולט סירבה הכנסייה הקתולית לקבור בשל מעלליה המיניים. (כשטולסטוי חי ביחידות עם אישה נשואה העולם שתק). וירג'יניה וולף, כבר תחילת המאה ה- 20 פרסמה בשמה אבל נאלצה להוציא לאור את ספריה בהוצאה לאור מיוחדת שפתח בעלה עבורה. וירג'יניה וולף ("חדר משלך" 1927) תיארה מה היה קורה אילו הייתה לשייקספיר אחות וזו הייתה מוכשרת ממש כמוהו ומנסה לפרסם את מחזותיה. התשובה לפני פחות ממאה שנה הייתה נחרצת: היא לא הייתה יכולה להגיע למה שהוא הגיע בגלל נורמות חברתיות ועכשיו לך תוכיח שלא הייתה לו אחות.

אנטיגונה, קליאופטרה, ליידי מקבת, דסדמונה, וגם אנה קרנינה ואמה בובארי שימשו השראה בשל חוזקן ומורכבותן, היו שליטות בחיי מלכים וכובשים בעוד שבהיסטוריה נעדר מקומן כמעט לגמרי. בחיים עצמן הן היו שפחות. בספרות הן אמרו כמה מן המחשבות העמוקות ביותר בעוד שבחיים בקושי ידעו קרוא וכתוב. תמצית היופי של היוצרים האלה עמדה וקצצה במטבח בצל לטיגון. אבל היו גם אמילי ברונטה וג'יין אוסטין שחרתו את שמן על מפת הספרות העולמית.

 

אבל לכתוב כתיבה חתרנית

נשים החלו את כוחן בתוך ז'אנרים מהודקים כמו רומן המתח והרומן הרומנטי. שם היו הכללים ברורים מראש, אבל כבר שם הן כתבו באופן חתרני. מ"אנקת גבהים" של אמילי ברונטה שאיננו רומן רומנטי כלל ועיקר אלא רומן חתרני, דרך אגתה קריסטי, החותרת בתוך הז'אנר, מתארת ביגוד, תכשיטים, מה שקוראים היום סגנון חיים באופן שגברים לא התייחסו אליו בספרי המתח שהם כתבו, עבור לז'אנר שהתפתח מאוחר בקרב נשים בארץ אצל בתיה גור, שולמית לפיד ואדיבה גפן.

מאז וירג'יניה וולף, שבעלה פתח עבורה במיוחד הוצאה לאור כי הוצאות מוכרות סירבו לפרסם אותה התרחש תהליך עולמי של פמיניזציה בספרות. ההשתקפות של התהליך הזה ניכרת גם בספרות העברית. החל מדבורה בארון ושושנה שבבו, דרך עמליה כהנא-כרמון (הסופרת הראשונה שקיבלה פרס ישראל לספרות, נכון שגם לאה גולדברג קיבלה פרס זה אבל ההתקבלות של משוררות הייתה קלה יותר מזו של הסופרות), שולמית הראבן ויהודית הנדל (למרות שהחלה לכתוב לפניהן), דרך דור הביניים הדרה לזר, נאוה סמל ודורית זילברמן, אל סופרות צעירות יותר, כמו יהודית קציר, לאה איני ודורית רביניאן, ועד ימים אלה ממש - שעה שרבים מרבי המכר נכתבים בידי נשים (עירית לינור, שפרה הורן, סמדר שיר, צרויה שלו, נעמי רגן, ועוד).

מהי כתיבה נשית?

נשים כתבו תחילה כתיבה חתרנית, בטפלן בכל הנושאים שגברים טיפלו בהם אבל בהבלטת הדגשים אחרים, ואז העזו סוף סוף לבטא כעס, לתאר חטאים, לדווח על תאוות כמוסות, להוציא לאור תעוזה מינית, ולהדגיש את החיבור של עצמן אל גופן, אל שפתן ואל רצונותיהן. סוף סוף נשים נוקטות גישה חיובית כלפי גופן, הן רואות חשיבות ביצירת קשר עם הגוף שכבודו נרמס, עם הרגש שחולל, עם השליטה העצמית, עם הכוח לעשות דברים, עם קיום מודע ותקיף בעולם. הכתיבה הנשית מאופיינת בריסוק השפה, באופן שנועד להשיב את הפלאי שבלא מובן. הן כותבות בצורה לא קווית, כתיבה מהורהרת, מדיטטיבית, אסוציאטיבית. (בעוד שמה שמאפיין את הכתיבה הגברית היא חתירה אל הנשגב, החלפת הממשי בסימבולי ואידיאולוגיה טרנסצנדנטלית.)

הגדרת ספרות גברים כאקט שוויוני

לסיכום, אני יכולה להציע שתי חלופות. האחת, מבית וירגי'ניה וולף: אישה צריכה לכתוב כאישה, אבל לשכוח שהיא אישה, ואז יהיו דפיה מלאים אותה סגולה מינית מוזרה המופיעה רק בשעה שהמין עצמו אינו ער לעצמו. כששארלוט ברונטה כתבה את ג'יין אייר מתוך כעס, קלקלה לעצמה את יצירתה. כך מקלקלות הפמיניסטיות את יצירתן הספרותית כשהן מודעות רק לחלק הנשי שבהן. שכן הנפש האנדרוגינית היא העשירה ביותר ומשביחה את היצירה.

השנייה, שאין רע בהבלטת השוני בין המינים, אבל כאקט שוויוני יש להציע גם מאמר (ומחקר) בנושא ספרות גברים ולבדוק את המאפיינים המייחדים אותו כז'אנר (יריית הפתיחה תהיה נניח הרומן "בעל זבוב") העומד מול ז'אנר ספרות הנשים - כל זה  אם מחליטים שספרות נשים היא ז'אנר, ולא נעלבים ממנה בהיותה הגדרה מגמדת, המתייחסת עדיין אל נשים כותבות כאל מיעוט רגשי מקופח.