התנך מלא סינופסיסים

סדנת כתיבה 15

התנ"ך מלא סינופסיסים

דורית זילברמן

התנ"ך כתוב בתמצית. לא תאמינו איך מיתוסים גדולים כתובים בעשרה שנים עשר פסוקים וזהו. עובדות בלבד בלי רגשות. במשפט אוהבים לכנות זאת "בקליפת אגוז". זו הסיבה שהתנ"ך הוא מאגר בלתי נדלה לסיפורים.

תרגיל

קחו סיפור שאתם מזדהים איתו, בחרו את אחד הגיבורים וספרו את הסיפור מפיו,

השתדלו לתת נופך אקטואלי לסיפור.

לדוגמה הסיפור הבא. פרי עטי. (מתוך פרוייקט של סופרים בדיאלוג עם התנ"ך).

 

התנתקות

    אז בעצם אני אשתו האמיתית. אני השיפחה והמשפחה שלו. היא תזוז הצידה לאט לאט. או תבוא ותשחק עם הילד שייוולד כמו הסבתא שלו. המחשבות האלה הצחיקו אותי. היה לי יותר קל עכשיו לנקות. הריח של הזיעה שלי השתנה. עכשיו הוא נהיה דומה לגבינה שהחמיצה. לא יודעת למה. את הריח הזה אני התחלתי דווקא לחבב. מדי פעם אני מרימה את היד ומגניבה את האף שלי לבית השחי וסוחבת נשימה אחת של הריח הזה. כמו שאברם היה עושה לי.

    "הגר, הביאו חבית שמן, היא בפתח, צריך להכניס אותה," שרי צעקה מבפנים.

    "תכניסי את, לי אסור עכשיו," עניתי וחייכתי. הפנים שלה רתחו והתאדמו והעיניים שקעו לה בחורים. היא הסתכלה בי במבט של נשר. הפעם לא הורדתי את העיניים. מה היא כבר יכולה לעשות לי...  מאותו רגע נפל דבר: היא טיפלה בי, הגישה לי אוכל, רחצה אותי, התנהגה אלי כאילו הייתי הבת שלה, אבל לא חייכה אלי, לא אמרה לי מילה, ושמרה על הבעה נוקשה. זה היה מפחיד. חיכיתי למשהו אבל לא ידעתי בדיוק למה.

    בוקר אחד היא שפכה לי על הרגל מים רותחים. צרחתי מכאב. היא הוסיפה מים קרים. בלי להגיד מילה. כל היום נאנקתי מכאב. בערב הגישה לי צלי בשר. בתוך הבשר היו גרעיני שום ופלפל אדום. הנשמה פרחה לי מתוך הגוף החוצה. האוזניים בערו לי. הנחיריים עקצו לי. לא יכולתי לנשום מרוב חריפות. ככה כל רגע עמד לקרות משהו. פתאום פחדתי שהיא עלולה להזיק גם לתינוק שלי.

    בלילה, כשהם ישנו, ברחתי. היה לי קשה לרוץ עם הכוויה ברגל, וגם הרגשתי לא טוב, אבל כבר לא יכולתי להיות יותר בידיים שלה. רצתי לכיוון דרום, ידעתי שזו הדרך לבאר שבע. אחר כך, כשהתרחקתי, יכולתי להפסיק לרוץ. הבעיה היתה שלאט לאט קלטתי כמה מסוכן להסתובב בלילה לבד. והפעם הייתי צריכה לדאוג גם לתינוק שבבטן שלי. אין לי אבא ואין לי אמא. לאף אחד בעולם לא איכפת ממני. ונניח שהלילה יעבור בשלום, מה יהיה במשך היום? היה קול בתוכי שאמר לי לחזור. היה קול בתוכי שאמר לי שעל אף הכל שם זה הבית שלי.

    אז יהיו לי גם בעל וגם אישה.

    זו צרה גדולה אבל למה כבר יכולתי לקוות? והתחלתי לחזור. צעדתי לאט ובעייפות. הרגל התנפחה לי. המטפחת נפלה לאחור על הגב והראש שלי היה גלוי אבל מי כבר רואה. צלעתי חזרה. הגעתי בבוקר, והתחלתי מייד בעבודות הניקיון כאילו הרגע קמתי משינה טובה. עבדתי קשה. עבדתי היטב. הפכתי סוסה מאולפת.

    כבר לא הרגזתי את שרי. השתדלתי לעשות אותה מרוצה. הבנתי את הכאב שלה. לה אין ילד. אני אתן לה את שלי. נהיה שותפות. אם אברם ירצה בי אולי עוד אזכה לנשיכות בעורף. אם היא תרצה בי אולי אזכה לליטופים ולרחצה. אם שניהם ירצו בי אולי יהיו לי עוד ילדים.

    "אני יכולה לעסות לך את הגב, אני יודעת לעשות את זה," אמרתי לשרי ערב אחד, כשעמדה בפתח הבית וסבלה. ראינו שהירח מלא. ידעתי שסובלים יותר כשהירח מלא. היא נתנה לי. נכנסנו שתינו לחדר שלה. היא התפשטה ונשכבה כשבטנה ופניה אל המזרון. רכבתי עליה, הרגליים שלי בשני צידיה, כי הבטן כבר הפריעה לי להתכופף. מסכתי שמנים על בשרה ולחצתי ברכות סביב כל עצם בגוף שלה. היא היתה רפויה יותר ויותר. ככה הכנתי אותה אל בעלה. הלילה היה תורה.

    כשילדתי היא עזרה לי כמו אחותי הגדולה. לא היה לה הרבה ביטחון בידיים. אני חתכתי את החבל בעצמי, וניקיתי את התינוק, שהיה בן, ועטפתי אותו ונתתי לה להחזיק אבל אמרתי לה, "בתנאי שתשבי." היא ישבה. ושפכתי על עצמי מים פושרים וניקיתי את הדם כמה שאפשר.

    כשהכל כבר היה מאחורינו בא אברם ונתן שם לילד.

    הוא קרא לו ישמעאל.

    להגיד שלא קינאתי בשרי? זה לא יהיה נכון. להגיד שהיא לא הציקה לי לפעמים? גם לא נכון. להגיד שלא התגאיתי לפעמים שאני ולא היא הבאתי בן לאברם? זה יהיה שקר. אבל הבן שלי היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר, ולמענו יכולתי להעביר ככה את כל החיים שלי. עד שיום אחד אברם שינה את השם שלו לאברהם ואת השם של שרי לשרה. בשם שלי, תודה לאל, הוא לא נגע. מי עושה דבר כזה? רק בן אדם לא מאושר שמקווה לשנות את המזל שלו.

    ואז הוא לקח את הבן שלי וחתך בסכין חתיכה מאבר המין שלו! רציתי למות, רציתי להרוג את אברם, רציתי לחטוף ממנו את הבן שלי. רצתי אליו, כמו משוגעת צרחתי,

    "מה קרה? תגיד לי, מה קרה לך?"

    והוא סיפר לי בפעם הראשונה את סיפור הקולות. הוא שמע קולות. חשבתי שהוא השתגע. יש לו אלוהים. אלוהים שלו אמר לו לעשות את זה. הייתי המומה מול הטיעון הזה. מטורף, פשוט מטורף. ואז הוא עשה את אותו דבר גם לעצמו. שניהם, אברם ובני, שכבו מעולפים מתחת לעץ החרוב במשך כמה ימים, עד שהבריאו. אבל זה לא הספיק לו. הוא עשה את הדבר הזה לכולם. לכל הגברים שעובדים בשבילו, ולכל אנשי ביתו. קולות. סיפור חדש. ומאותו רגע החיים שלי ושל הבן שלי התחילו להשתנות.

    עברנו לגור בעזה. שרה התחילה להקיא. מייד ידעתי מה קורה לה. כבר היה לי ניסיון: היא היתה בהריון. השתגעתי מזה, היא היתה אולי בת תשעים. אולי יותר. אבל שמחתי בשבילה. עזרתי לה, דאגתי לה. בלידה השגחתי שלא יהיה לה זיהום. טיפלתי בילד, רחצתי לה אותו, הבאתי לה אותו שתיניק. היא לא שמה לב אלי ולא לאף אחד יותר. רק היא ויצחק היו בעולם. זכרתי את התקופה הזאת, זה לא הפתיע אותי. זה היה שקט מסוכן, ואני לא ידעתי. נרגעתי.

    יצחק היה ילד יפה, לחיים של אפרוח ושפתיים מבריקות מרוק. הילד שלי היה יפה יותר. ישמעאל שלי כבר נהיה גבר צעיר. גופו שרירי וידיו חזקות. היתה לו עין אחת עצלה, והוא לא היה כל כך גבוה אבל חתימת שפם שחורה כבר היתה מצוירת לו מעל השפתיים. לפעמים נתתי לישמעאל להחזיק את יצחק בידיים. אבל רק אחרי שרחץ את גופו טוב טוב. שלא יהיו זיהומים. כשיצחק היה בן שלוש בערך קראה לי שרה ואמרה:

    "יצחק לא רוצה לינוק יותר, הוא מסובב את הראש הצידה."

    "הילד שלך גדל," אמרתי לה בחיוך, "הוא כבר לא תינוק."

    "אברהם, הוא נגמל," שרי צעקה. "הילד שלנו כבר לא תינוק."

    כשהיא אמרה 'הילד שלנו' הרגשתי צביטה בלב. עכשיו הם משפחה שלמה. אני וישמעאל בחוץ. כאילו לא שייכים. זאת היתה נבואת לב רעה.

    נשים רבות עמלו על משתה הגמילה ואני בתוכן. הכנו מגשי אורז וחתיכות כבש בתוכם, טובלות בחלב שהחמצנו והיה לרוטב. צלינו חצילים על האש וקילפנו את קליפתם השרופה. טבלנו אותם בלימון ושמן זית ואזוב. בלילה הגיעו עשרות אורחים. אולי מאות. כולם גברים. שרי ישבה בחברת שתיים או שלוש נשים קרובות לה וכולן שתו משקה מעשבי תבלין. על ידינו שיחקו הילדים שלנו. חלקם עזרו לאמם לקלף, לחתוך, להעביר לקדרות, חלקם השתובבו לנו בין השמלות. חושך. מדורה מתפצחת במרחק, באוהל הגברים, ולפידים מובילים אליה.

    בין הלפידים ראיתי את צלליהם של ישמעאל ויצחק. הייתי רגועה: הגדול שומר על אחיו הקטן. וצוחק איתו. ומרגיז אותו. משחקים של ילדים. לא רציתי לצעוק עליו כי אז גם שרי היתה רואה. שתקתי. אבל יצחק רץ אל אמו בבכי.

    למחרת בא אלי אברם.

    חייכתי לקראתו.

    הוא לא חייך בחזרה.

    ראיתי את התנועות שלו. הגוף מדבר. הלב התחיל להתחבט לי בגוף כמו ציפור מבוהלת שנקלעה למקום סגור.

    "את צריכה לעזוב, הגר," הוא אמר.

    "מה!" נדהמתי. "למה אדוני מתכוון?"

    "הבאנו אותך איתנו ממצרים, אולי הגיע הזמן שתחזרי," הוא אמר ברכות.

    "והבן שלי? מה איתו?" דמי געש ואיים להטביע אותי בתוך הגוף.

    "הוא ילך איתך," אברהם השתדל להישמע ענייני.

    "ואתה? לא תראה אותו יותר בחיים שלך?" העזתי לשאול.

    "אני לא יודע," הרהר אברהם בקול. "לא יודע אם יהיה לי כוח."

    "אתה מגרש אותנו," אמרתי בקול בוכים.

     "סליחה, אבל כן," אמר אברהם בגרון חנוק. "את יודעת שאני אוהב את ישמעאל."

     "זאת היא! בגללה אתה מגרש אותנו," הרגשתי שאני עומדת להתמוטט.

    זה היה המשפט האחרון שנאמר בינינו. אברהם לא מחה ולא הכחיש. הוא גם לא טרח להצטדק. אני לא יודעת לאיפה אני ממשיכה מכאן אני רק יודעת שלשנינו לא היה עוד מה להגיד. הוא שוב התחיל להסביר לי על קולות שהוא שמע אבל אני רק התעצבנתי מזה. את סיפור הקולות לא הייתי מוכנה יותר לשמוע. עד כאן. לקחתי את בני, לקחתי ממנו לחם טרי ומים לדרך והלכנו משם.

    הלכנו במדבר. המים נגמרו. שמש עצומה השתררה במדבר. שמש צלהבות. התייבשנו, ישמעאל ואני. נשכבנו על האדמה הרותחת. את ישמעאל גלגלתי מתחת לשיח קוצני שעשה קצת צל. ידעתי ששנינו נמות. אמרתי לפחות שהשמש לא תעשה לו חור בראש. אמרתי לפחות לא אראה במותו.

    ואז ראיתי קול.

    אברהם לא שיקר. הוא גם לא חלם. באמת רואים קולות. חשבתי שהכרתי מתעתעת בי. או אולי אני כבר מתה.

    ראיתי את אדוני אחרי רואי.

    וכבר לא היה הבדל בין גרגרי החול ותאי העור, הם נמסו אלה לתוך אלה, נשפכו והתמזגו אלה באלה, ולתוכם נזלה השמש והרתיחה אותם לעיסה, וכבר לא היה הבדל בין הגוף שלי לגוף המדבר, ובין השמש לחול, ובין השמים והארץ, הכל אחד המה.

    והקול אמר: "את לא תמותי"

    או אולי היה זה "בנך לא ימות".

    קשה לזכור.

    והאור אמר לי: "שָׁמַע אדוני אל עונייך".

    והקול הראה לי: "הוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון".