להרקיד את המלים

סדנת כתיבה 14 

להרקיד את המלים

  מאת דורית זילברמן

 

אתם יכולים לשלוט בקצב הסיפור שאתם מספרים. ממש כמו בכפתור הווליום ברדיו או בכל מכשיר אחר. אפשר להרקיד את המילים בוואלס או בדיסקו. תלוי בכם ותלוי בתוכן הסיפור. הקצב צריך להתאים למשמעות ולתוכן.  אין לבלבל בין קצב הסיפור לבין גורם הזמן בסיפור. הקצב הסיפורי הוא מהירות התרחשותם של האירועים, בין אם אלה אירועים חיצוניים לדמויות, אובייקטיביים כביכול, ובין אם אלה הם הרהוריה, התלבטויותיה ומחשבותיה של הדמות. בלשון שאולה מתוך הפיסיקה אפשר להגדיר קצב כמספר האירועים ביחידת טקסט. מושג הזמן, לעומת זאת, עוסק בסדר ההתרחשויות לאורך ציר הזמן, מה קדם למה, מה מתרחש במקומות שונים או אצל דמויות שונות באותו הזמן למרות שהוא מסופר במקום אחר בסיפור, מה מן המסופר הוא פלש-בק ומה מתייחס לעתיד וכיוצא באלה, ועל כך בפעם אחרת.

מדוע חשוב הקצב?  הקצב מכניס את הקורא לאווירה.  בקצב סיפור מהיר האירועים וההתרחשויות רודפים זה את זה, והקורא מכוון על-ידי העלילה.  הוא צמא לדעת 'מה קרה', 'מה קורה' וגם 'מה הולך לקרות'. הוא רוצה תהפוכות ופניות חדות. הוא מודאג לגבי דמות או דמויות שמעורבות בסיפור, הוא מקווה שיקרה דבר זה ולא אחר, או חושש שמא יקרה מה שהוא מצפה שיקרה, ובכל זאת מקווה להתבדות.  קצב מהיר במיוחד אופייני לספרי מתח, אך בהחלט לא רק להם.  אם משתרבב קטע תיאורי איטי ומהורהר לספר מתח – רבים מבין הקוראים ידלגו עליו. במלים אחרות קצב מהיר שייך לאקשן, לפעילות וקצב איטי להרהור, לתיאור, לאווירה של עצב.  

דוגמה לקצב מהיר:

בשעות הבוקר המוקדמות התרוצצו במשרד "טיקנור, פיל'דס ושות'" זבנים אלמונים [...] ולצידם גם כמה לבלרים זוטרים. דוקטור הולמס היה החבר הראשון של מועדון דנטה שהגיע למשרדי ההוצאה  הולמס, שצעד בפרוזדור הלוך ושוב כדי להעביר את הזמן, החליט לבסוף להתיישב במשרדו הפרטי של [...]  (מתיו פרל, "מועדון דנטה" בתרגומה של אינגה מיכאלי)

השעה בקטע הזה מוגדרת היטב ואין קורא שלא יהיה מודע לכך שמדובר בשעת בוקר, עם פתיחת המשרדים.  ההתרוצצות של הזבנים והלבלרים והצעידה הלוך ושוב של הגיבור יוצרים, ללא ספק, תחושת תנועה בלתי פוסקת.  בקטע כזה שבצו פעלים רבים. באותם שני משפטים: התרוצצו, הגיע, צעד, החליט, התיישב.

ודוגמה לקצב איטי של סיפור:

עוד לא שמונה.  סטפן וואלריו  יודע זאת לפי קרני השמש העולה, שעדיין לא הגיעו אלא עד לקצה התחתון של כיסא הנוח.  הוא מרגיש כיצד הם עולים לאורך המוט, עוטפים כמטלית חמה את אצבעותיו, ידו, זרועו החשופה... יעבור עוד זמן – חמש דקות, שעה, נצח – ומסביב לעפעפיו הסגורים יהיה הבהוב כחלחל, עם רצועות כסף חיוור.  השעה תהיה שמונה, והוא יאמר לנפשו בשפה רפה כי עליו לקום, כתמול שלשום.  ואילו הוא יוסיף ויישאר שרוע [...] הוא חש את שערו  לוהט בשמש, עיקש כחוט קנבוס, ומהרהר כי בסופו של דבר אין הפסד גדול בכך ששכח בפאריס את שמן המשחה של שערותיו... " (מיכאל סבאסטיאן, "נשים" בתרגומו של א.ב. יפה).

דממה. אין תנועה פרט לקרני השמש המטפסות אט אט, כמו מחוגי הזמן. ואפילו כאשר מתגנבת לתיאור זה מחשבה, הריהי מחשבה של שטות.   

בקצב איטי הקורא אינו מסוקרן אלא להיפך – מורדם קצת. הוא חש את אותו סוג של רפיון שחש אדם היושב בכיסא נוח על חוף הים בשמש כשעיניו עצומות, שומע את קולות האנשים והילדים המשחקים כאילו ממרחק רב, אינו מנסה לקלוט מילים, לא מעוניין לדעת מיהם האנשים שאת קולותיהם הוא שומע, מתמסר לרעש גלי הים המלחכים את החול, לקול התנפצות הגלים על המזח, לחום השמש, לרוח מלטפת, כשקרעי הרהורים חולפים בראשו ואינם מתגבשים לכלל מחשבה סדורה, מרחפים ונעלמים.  אמנם שום דבר לא קרה, אבל אתם זוכרים את אותה הרגשה בחיבה ולעיתים בגעגועים. דוגמה אחרת לאותה הרגשה, היא זוג אוהב היושב בחושך וחש קירבה מיוחדת זה לזו, מילים כמעט שאינן נאמרות, ליטופים ונשיקות אינם מוחלפים ביניהם, והסביבה אינה מציעה גירויים ויזואליים (חושך), קוליים (שום קול לא נשמע, או הקולות שנשמעים הם מרחוק, כמעט חסרי פשר) ואפילו לא ריחות. רגעים כאלה בחיים האמיתיים הם זיכרונות יקרים במיוחד.

גם כאשר העלילה רבת השינויים מבקשת קצב מהיר, יכול הכותב לבחור להכניס ליצירתו פה ושם אתנחתאות של קצב איטי יותר, כאילו אמר לקורא: "תרגיע!". אי אפשר להישאר כל הזמן בשיא המתח. לכן כל סיפור בנוי מקטעי האצה וקטעי האטה.

ביצירות מסוימות הסופר משתמש בקצב מהיר ובקצב איטי לסירוגין על-מנת לאפיין את דמויותיו.  עמוס עוז, למשל,  בספרו "אל תגידי לילה", מאיץ את הקצב בפרקים שהאישה מדברת, פרקים מלאי אנרגיה ופעילות, ומאט אותו בפרקים המתארים את הבעל, תוך יצירת קצב סירוגי עולה ויורד.  לאחר הפתיחה, בה הגיבור יושב על מרפסת וצופה בחצר מוזנחת מוקפת חומה שפתח חסום באבנים בה, נכנס האיש לחדר שבגלל החושך השורר בו אין אפשרות לראות שום דבר משמעותי, ורק קולות רחוקים של כלבים, צמיגי מכונית, רדיו אצל שכנים, צרצרים, אפילו איוושה של מקרר פועל הם הדברים היחידים המעידים על חיים.  לאחר מכן נכנסת רוח, מרעידה, נושמת.  הקטע משדר נכאים, עצב, אולי זיקנה, אולי אֵבֵל, אולי אסון, וזאת למרות שאין ולו גם מילה אחת על עצב, אסון או נכאים.

קצב סיפור משקף את מהותו של הסיפור.  בספרו "מתחילים סיפור" מנתח עמוס עוז את פתיחתו של הרומן "אפי בריסט" מאת תיאודור פונטאנה, שנכתב בשלהי המאה התשע-עשרה, שבו יש תיאור של בית האחוזה כפי שהוא נראה מבחוץ.  לא זו בלבד ששום דבר לא קורה בתיאור זה, אלא שום דבר לא זז, פרט לצל המתקדם לאיטו ומסמל את משך ההסתכלות הארוך. הזמן כמעט עומד מלכת. אין אנשים בתמונה הקפואה הזאת, אין תנועה, אין אף לא משב רוח קל, אף לא עשן ארובה, אין קולות, אין אפילו ריחות.  רק ציור דומם של בית, גן וסימטה לאורך יותר מעמוד.  מה השיג הסופר על-ידי קצב איטי זה? ראשית,  הוא כרת חוזה עם הקורא המחייב קריאה איטית, מדוייקת, תוך תשומת לב לפרטים.  קורא שאינו רוצה או אינו מסוגל לקריאה כזאת, יעדיף להניח את הספר מידו כבר לאחר העמוד הראשון.  חשוב מזה – הוא מרמז על מה שיהיה הספר בהמשכו: חיים של בדידות נוראה של הגיבורה, אפי בריסט, חיים של נידוי, סגירות ומועקה.  הקצב האיטי הזה נשמר ברוב הפרקים המתייחסים אליה, מגורשת מביתה ומילדתה היחידה, בעוד שקצב מהיר יותר מאפיין את תיאורי בעלה המנדה אותה בעוון בגידתה, איש צבא פרוסי שיש לו חיים ובהם תנועה ופעילות ואנרגיה שהוא מונע מאשתו.

תרגיל

כתבו קטע בקצב איטי וקטע בקצב מהיר. תרגיל למתקדמים: קטע איטי מהיר איטי או להפך.

כיצד שולטים בקצב של סיפור?

יצירת קצב איטי:

להרבות בתיאורים. חושך, או עיניים עצומות, יכולים למנוע תיאורים וויזואליים, ולפיכך התיאורים עשירים בקולות, לפעמים בריחות, אולי כאלה שמעלים זיכרון של תחושות.

הקולות הנשמעים חייבים להיות קולות רקע, רצוי רחוקים, לא תמיד מובחנים, ובכל מקרה בלתי משמעותיים למהלכה של העלילה ואולי גם בלתי משמעותיים לגיבור. 

התיאורים צריכים להיות מונוטוניים.  שינויים ופניות מחישים את הקצב.

להמעיט בפעלים.  שימוש בפועל משמעותו פעולה, פעילות.  קצב איטי עני בפעילות ועשיר בתיאורים, ולפיכך צריך להיות גם עני מאד בפעלים ועשיר בשמות תואר.

המשפטים צריכים להיות ארוכים, עם הרבה טפלים ומשפטים מוסגרים.

הזמן המתואר צריך להיות מטושטש, מעורפל.  גם אם הכותב ציין שהזמן הוא, נניח, בערב, הקורא לא זוכר זאת בדרך כלל אם הזמן טושטש.

 

יצירת קצב מהיר היא היפוכם המדויק של הדברים, כלומר:

להמעיט בתיאורים , ובמידה שהם ישנם ליצור מעברים חדים, עצירות פתאום, החלקות, דרמה.

להרבות בפעילות, להיות אנרגטי, ולכן גם להשתמש בהרבה פעלים.

להשתמש במשפטים קצרים ולהמעיט מאד במשפטים מוסגרים ובטפלים. מבחינת סימני פיסוק זה יתבטא בהרבה נקודות ומעט פסיקים.

הזמן שבו מתרחש הקטע צריך להיות ברור מאד.