כתיבה היפנוטית

  סדנת כתיבה 13

כתיבה היפנוטית

מאת דורית זילברמן

 

כתיבה צריכה להקסים. נכון, לפעמים היא צריכה לעורר מתח ואז היא תעורר את הקורא ותשמור אותו במלוא החושים. אבל לפעמים היא רוצה להפנט. להכניס את הקורא למצב של נים ולא נים. מצד אחד, זהו מצב שגורם לקורא לכהות חושים, כמעט לתרדמה. ספר שלפי הגשש "יופי נרדמים איתו" הוא לא תמיד ספר משעמם. לפעמים זהו קטע תיאור, בעל משפטים ארוכים וחדגוניים, דווקא כדי להכניס אתכם למצב של חולמנות. למצב של היפנוזה. היפנוזה בכתיבה, זאת צריך לציין, היא היפנוזה מהסוג החלש. יש דרגות שונות להיפנוזה ורופא יכניס חולה להיפנוזה עמוקה על מנת לטפל בו. הספרות יכולה לסחוף, להקסים, להכניס למצב חולמני, עדיין דרגת ההיפנוזה חלשה.

מצב היפנוטי מוגדר כמצב הכרתי אחר. שונה מהמצב ההכרתי שלנו ביומיום. המהופנט מתחיל לחלום, לא להיות ממוקד ומרוכז, המחשבות נודדות למקומות אחרים, וכמה פעמים זה קרה לכם בזמן שקראתם ספר?

אם אתם רוצים לדעת איך להפנט הרי המרשם:

החומרים הדרושים:

1000 ליטר מים. מים בכל הצורות – טיפטוף, גשם, מזרקות, ים, נחל, מפל,

אש – שמש, צבעים בוערים, אש באח, שריפה

תיאורים ולא פעלים.

צלילים קבועים וחוזרים על עצמם. למשל, טרטור של מנוע.

תנועה חוזרת על עצמה – כמו של מגבים, של משוטים, של גלים.

אופן ההכנה

שלא יקרה שום דבר מיוחד. לתאר הרבה. טשטשו את המקום והזמן. שלא יהיה ברור איפה כל זה קורה ומתי בדיוק. במשפטים ארוכים, הרבה פסיקים, משפטים שאינם נגמרים, שעד הסוף לא זוכרים מה היה בהתחלה, והמחשבה נודדת, ולא ממוקדת, ובתוכם משובצים המים האש התיאורים הצלילים הקבועים והחוזרים על עצמם שוב ושוב והתנועה החוזרת על עצמה. והנה לדוגמה קטע מרגש ומלא קסם שכתבה:  אסתי קרסין

 

 

 

"היא ישבה על כיסא הפלסטיק הלבן, מתחת לשמשייה הלבנה, שבקיץ מגינה מהשמש, אבל עכשיו ימים אחרים. דשא מכסיף ירקותו, מעקה ברזל עטור טיפות, תלויות, מהרהרות,  מחכות לתורן להתנתק ולהצטרף לשלולית הקטנה,המנוקדת.  חשרת עננים תלויה בין שמים לארץ, מקושטת כתמים אפורים כהים, אפורים בהירים, מעוטרים אור לבן זהוב של שמש עלומה, מגלה לרגע טפח של שמים כחולים ,מפתיעים, כמו עין יחידה של קיקלופ המשקיפה על  דמותה במראה ומגלה שהיא שונה, היום, אחרת.  אפרורית, ירקרקת, רוגשת, מתנודדת, מתגלגלת, מחורצת פסי אור בהירים, המבליחים בין אדוותיה. ריח מתוק של מים, ירוקת מתרפקת על סלע.

תמיד היא הייתה שם, עוד מזמן שההרים זזו ופינו לה מקום והיא, מחובקת, מלוטפת, התכנסה ברטט בין חמוקיהם. כחולה הירקרק  גמז בתוכו גבעות רכות, ערוצים משתפלים  ושדות של חיטה זהובה, מרובבת גגות אדומים, מבטיחים. פעם, בקיץ, מראש גבעה שקופה ילדה הביטה. יופייה המזדהר ירה חץ בליבה, הפעים את דמה, שרגש ועלה על גדותיו.  אגמי עיניה הגירו את כחולם הירוק על תפוחי לחייה, על חולצתה ומכנסיה הקצרים המכונסים על מתניה וירכיה. שמורות עיניה רוגשות, זוכרות את התמונה, לא נותנות מנוח. ימים אחרי זה ציירה את התמונה במילים ושלחה לעיתון הילדים "הארץ שלנו". השיר היחיד שכתבה בחייה ראה אור של חסד.

ועוד היא נזכרת בים אחר. זמן אחר. ריח מלוח, טעם של חול וסלע, נורא הוד, שהרוח והמים רוממוהו לשמים, מעל ים כחול. והיא, שקטה, מפויסת, נמתחת, כחלקת החול הזהובה, שהים חרץ בה את גליו.

ועכשיו -  עדיין יפה, אך זוהרה אחר. הרוח מכה בכפות הדקלים הירוקים המזדקרים לשמים, והם נכנעים לה, מתמסרים.  גופה רוטט, משקף את משחק העננים.  ווילון תחרה אפרפר גולש, נופל מענן אין הכיל, מכסה טפח גופה. שחף לבן בודד מרפרף בכנפיו ללא קול, חוצה במעופו את תמונת ההרים מעבר לה, כארי רובץ על גחונו בים תטיס קדום. רגע גופו מזהיב ורגע ראשו מזדהר ואיבריו מעוגלים וחזקים, חרוצי ערוצים נסתרים, גולשים אל פני המים.

טרטור רך מתפכפך .סירה פולחת את חלקת המים הרוגשת, חורצת במים הירקרקים מניפה של שבילים בהירים, המתכסים מיד בזהרורים זהרורים של אדוות כסופות, כמשיחות מכחול זעירות בציור אימפרסיוניסטי.  והוא ניצב, שזוף פנים וזרועות, ומעילו הצהוב בוהק ככתם של אור.

בהגיעו לקימור בחוף, מול פניה, מניף זרועותיו החזקות  ופורש מכמורתו. והסירה עגה, חגה, מעגלים מעגלים, הולכים ומתמקדים, הולכים וקרובים וחלקת המים נרעדת, מתקמרת, מתקערת, משתרעת ונמתחת, לוחכת, מלקלקת, את שולי הסירה ואדוות גליות מתפשטות על פני המים,  מתגבהות ונרגעות מתרוממות וצונחות בנתזי קצף לבן.

והסירה שוקטת. מתנודדת על מקומה. והנה הוא מושיט את ידו לירכתיה ושולף קת עץ ארוכה ועבה שבראשה עטרה קעורה. הוא מייצב עצמו בסירה ומכה במים פעם ועוד פעמים שוב ושוב וקולות נפץ חדים מתנפצים אל ירכתיה, רוטטים באוויר, מהדהדים, שוקעים ומתפשטים בחלקת המים. והיא חושבת על הדגים הנפחדים, המסכנים, הממהרים להתכנס ברשת, ושאולי זה לא חוקי לדוג ככה דגים, ואולי היא כבר לא תאכל דגים אף פעם.

ושוב קול טרטור. הסירה מתעגלת מתגלגלת במעגלים ספירליים הולכים ומתרחבים, כמו פקעת של צמר הנפרמת מליבה, והרשת הלבנה, האוורירית, מורמת ונאספת לתוכה - והנה היא ריקה.

ולפתע מולה, מבעד למסך ערפל אפרורי, זוהרת מזרקה של אורות.  קשתות של אש בצבעים אדומים, כתומים, צהובים, כחולים, ירוקים, מקשטים את השמים בין ים להר – כהבטחה. "

 

התרגיל

כתבו גם אתם קטע מהפנט. כשתדעו איך לעשות את זה תוכלו להפנט גם בסיפור בעל פה ותשכנעו את מי שתרצו לשכנע, כי גם הנואמים הגדולים מהפנטים ומקסימים אותנו, וגם אמנויות כמו הקולנוע, המוזיקה וכמובן הספרות. ותקראו את הר אדוני של ארי דה לוקה. את עד מוות של עמוס עוז. את רודף העפיפונים של חאלד חוסייני. רק למשל.

להת' דורית