הסמל

סדנת כתיבה 12

הסמל

מאת דורית זילברמן

"הסמל הוא פרט מסויים – על פי רוב מוחשי – המוצג ביצירה באופן כזה, שהקוראים חשים שהוא מוליך עמו משמעות רחבה, בדרך-כלל מופשטת החורגת מעבר לקיומו המוחשי. משמעות זו אינה ניתנת לסימון לשוני ממצה, והיא קיימת קיום עמום למדי, שאין בו כדי לבטל את ממשותו הריאלית של הפרט המשמש כסמל. משמע, לעולם נשארת בסמל איזו שארית, שאינה נלקחת בחשבון בשעת פירושו המושגי, שלא כאלגוריה שכולה מתמצית בפירושה.

    מהות רוחנית זו נתפסת לעתים על ידי הקורא בכוח מעמדו של הפרט הסמלי בתוך הקשר כלשהו, כאשר עצם יחודו של הפרט וזיקתו אל סביבתו בונים את אופיו. אך לעתים, נוקט היוצר בתחבולות מבניות או לשוניות כדי להעניק לתופעה כלשהי, שנבחרה לצורך זה, את כוחה הסמלי. ולעתים חשה דמות, המצויה בגוף היצירה, במעמדו הסמלי של הפרט והריהי מבטאת בצורה זו או אחרת את חוויתה זו. לעתים, עצם החזרה על הפרט המסויים, ועקב כך הבלטתו, מעניקים לו את המעמד הסמלי המיוחד.

    לעתים קרובות נושא הסמל משמעות מופשטת שתרגומה המילולי אינו יכול לעלות יפה. התרגום והפירוש על ידי הקורא, אף שהם מתבקשים, פוגמים במשמעותו העמומה, כך שהסמל יתרדד על נקלה לכלל אליגוריה פשטנית (משל ונמשל ברורים).

    בשל מורכבותה של התופעה הקרויה סמל, הריהי מן התופעות המהותיות ביותר שביצירה האומנותית בכלל, ובספרותית בפרט. באמצעותה נוצר לעתים קשר בין עולמו הסגור של הסיפור לבין הקורא השרוי מחוצה לו, ודרכה מגיע אל הקורא אותו מסר, שהוא אולי המהותי ביותר, בדרך עמומה, מורכבת ולעתים רב משמעית."

     הגדרה זו של הסמל הובאה לפניכם מתוך מילון ספרותי של יוסף אבן. בפינה זו אביא בפניכם דוגמה נפלאה לפרט מוחשי מסויים, המצוי בסיפור הריאלי ומקבל אובר-טונים, משמעות שמעל למובן הפשוט שלו, מה שהופך אותו לסמל. את המשמעות המופשטת יש להגניב בדלת האחורית של היצירה, במינונים מועטים, כדי שתהיה מובנת אך לא להאכיל את הקורא בכפית. אין קורא שיאהב שלא סומכים עליו. הקורא מבקש מקום לעצמו – חלל בו יוכל להיכנס גם הוא מעט ליצירה, ולהשתתף יחד עם הסופר בתהליך.

    הדוגמה שאני מבקשת להביא לקוחה מהספר איזון עדין מאת רוהינטון מיסטרי. סופר הודי מופלא. האיזון העדין הוא זה שבין תקווה לייאוש, וסוד החיים הוא היכולת לשמור על איזון זה. יכולת זו עומדת למבחן בלתי פוסק אצל ארבעת גיבורי הרומן הגדול הזה: דינה דלאל – אלמנה ענייה המתעקשת לשמור על עצמאותה ומסרבת להינשא בשני; מאנק – סטודנט שנעקר מכפר הולדתו בהרים ונשלח ללמוד בעיר; אישוואר ואחיינו אום – חייטים שבאו לחפש את מזלם בעיר הגדולה. הגורל מזמן את הארבעה לדירת המצומקת של דינה, ויחד הם מיטלטלים בים החיים הסוער, ולומדים לשרוד בתוך עיר מזוהמת השורצת קבצנים וחסרי בית, שהפוליטיקאים שלה מתעמרים בשם הקידמה בעניים ובחלשים ורומסים ברגל גסה את כבודם של בני האדם ואת חירותם.

    החייטים וגם הסטודנט עומדים להיעדר שישה שבועות מביתה. "אתה התייחסה דינה בסקרנות אל הימים הריקים הקרבים ובאים. כמו קורס רענון בבדידות, היא אמרה לעצמה. זה יהיה תרגול טוב. בלי החייטים, בלי האורח בתשלום, לבדה עם זיכרונותיה, זיכרונות שתוכל לעבור עליהם אחד אחד [...] אחרי ארוחת הערב חזרה דינה לעבוד על השמיכה. פרט למרווח בשטח של שישים סנטימטרים רבועים בקצה אחד, הגיעה השמיכה לגודל הרצוי לה, שהיה שני מטרים על מטר ושמונים. [...]

    'כיסוי המיטה הזה נראה יופי, על בטוח,' אמר אום. הוא בטח יהיה גמור כשנחזור.'

    'יכול להיות, אם אוסיף עוד פיסות מעבודות ישנות,' היא אמרה. 'אבל אז יהיו בשמיכה דוגמאות כפולו, וזה נראה משעמם. אני אחכה עד שאקבל בדים חדשים.' הם תפסו את שני הקצוות המנוגדים של השמיכה ופרשו אותה. התפרים הנאים הצטלבו כמו טורים סימטריים של נמלים.

    'זה כל כל יפה,' אמר אישוואר.

    'כל אחד יכול לתפור שמיכה,' היא אמרה בצניעות. 'זה רק חתיכות בד מהבדים שתפרתם.'

    כן, אבל הכישרון הוא בחיבור הפיסות, כמו שעשית את.'

    'תראו,' אמר אום והצביע, 'תראו את זה... הפופלין מהעבודה הראשונה שלנו.'

    'אתם זוכרים,' אמרה דינה בשביעות רצון. 'וכמה מהר סיימתם את השמלות הראשונות האלה. חשבתי שמצאתי לי שני גאונים.'

    'בטן מקרקרת מרעב הריצה את האצבעות שלנו,' אמר אישוואר וציחקק

    'ואז הגיע בד הקליקו הצהוב עם הפסים הכתומים. ואיזה בעיות עשה לי הצעיר הזה. רב איתי והתווכח על כל דבר.'

    'אני? התווכחתי? בחיים לא.'

    אני מזהה את הפרחים הכחולים והלבנים האלה,' אמר מאנק. 'מהחצאיות שתפרתם ביום שעברתי לגור כאן.'"

 

    תחילה מדברת דינה על כך שכשתישאר לבד תעבור על זיכרונותיה ותעבד אותם והנה זה מה שארבעתם עושים בהקבלה באמצעות פיסות הבד. כל פיסה נושאת להם מזכרת. השמיכה היא החפץ ההופך לסמל. לא סמל קולקטיבי מוכר כמו דגל או מנורה בעלת שבעה קנים או יונה וענפי זית – סמלים שקיבלו מטען רב מבחינה לאומית וחברתית. אלא סמל שנוצר תוך כדי היצירה. סמל שנושא מטען עבור ארבעת הגיבורים. בהמשך יהפוך הסמל הזה לנושא תובנות על החיים בכלל:

    "אישוואר התכופף והצביע על ריבוע עשוי כותנה עדינה. 'אתם רואים? הממשלה הרסה לנו את הבית ביום שהתחלנו לעבוד עם הבד הזה. בכל פעם שאני רואה את זה, אני נעשה עצוב.'

    'תביא לי את המספריים,' אמרה דינה בצחוק. 'אחתוך את זה ואשליך את זה מיד.'

    'לא, לא, דינה, עזבי את זה. זה משתלב יפה מאוד עם הדוגמאות האחרות.' אצבעותיו ליטפו את הכותנה העדינה כאילו תפסו שוב את הזמן. 'גם אם פיסה אחת מעוררת עצבות, זה לא כל כך נורא. את רואה, היא מחוברת לפיסה שמחה – הלינה במרפסת. "

    בשלב הזה השמיכה מתחילה לקבל מטענים סמליים המסמלים את האיזון העדין של החיים. החיים הם כמו שמיכת טלאים כשפיסת עצב מחוברת לפיסת שמחה. עם זה כבר יכול הקורא להזדהות, וגם להדהד את חייו שלו אל מול הסמל הזה.

 

    "הוא זז לאחור, מלא שביעות רצון, כאילו הסביר משפט מסובך במתמטיקה. 'אז זה הכלל שצריך לזכור, השמיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד."

    במשפט הזה רומז החייט שהקבוצה כולה כערך גוברת על חייו של כל יחיד. הארבעה מרגישים כמו משפחה ויחד מנצחים את קשיי החיים. כאן השמיכה מקבלת מטען של המשפחה/היחד.

    וכך "איתרו את פיסת הבד הוותיקה ביותר, ועברו בסדר כרונולוגי מפיסה לפיסה, וכך שיחזרו את שרשרת הפורענויות והניצחונות שידעו, עד שהגיעו לפינה הלא-גמורה.

    'אנחנו תקועים במרווח,' אמר אום. 'סוף הדרך.'

    'אתם פשוט תצטרכו לחכות,' אמרה דינה. 'זה תלוי בסוג הבד שנקבל בהזמנה הבאה.'

    'האנג'י, מיסטר, אתה צריך להיות סבלני. לפני שתוכל לקרוא לפינה הזאת בשם, צריך העתיד שלנו להיות עבר.' [...]

    'נו, באמת,' אמר אישוואר. 'איך יכול זמן להיות ארוך או קצר. לזמן אין אורך ולא נשימה. השאלה היא מה קרה בזמן שהוא עבר. ומה שקרה זה שהחיים שלנו התחברו.'

    'כמו הטלאים האלה,' אמר אום."

    כאן מקבלת השמיכה מטען סמלי המנסה לתפוס את הזמן. את העבר הכולל את זיכרונותיהם, ואת העתיד הלא ידוע, הוא הפינה החסרה. הטכניקה של הסופר היא להסוות את המופשט, מה שאני הבלטתי לפניכם, הן באותיות שמנות והן בכך שדילגתי על קטעי "סתם" מהריאליה, וצופפתי את הקטעים נושאי המטען הסמלי, כדי שתבחינו שמבעד להסוואה מעורר הסופר את דמיון הקורא, מבעת לאוסף הסימנים השחורים, סימני הדפוס, המרצדים על הנייר. שימו לב, שהחפץ שנבחר מתאים מאוד לחייטים ושאוב מעולמם.

תרגיל

חברו סיפור, או קחו קטע קיים שכבר כתבתם, בחרו או שתלו בו חפץ מסויים ולאט לאט הטעינו אותו במטענים מופשטים שמעבר לתפקידו בסיפור.