ההצפנה

סדנת כתיבה 11

ההצפנה

או  לכתוב על דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר

מאת דורית זילברמן

 

    בחברה האנושית ישנם "טָבּוּ". דברים אסורים. ייהרג ובל יעבור. העיקריים שביניהם הם מין ומוות. כל פעם שהספרות והאמנות עוסקת בטאבו הללו, זה מביך, גורם אי נוחות, לעתים התנגדות מוחלטת. לפחות בחברה המערבית. יש חברות אחרות. בטיבט מכינים אנשים לקראת מוות באופן הטבעי ביותר בעולם, כי מבחינתם המוות איננו הסוף אלא רק עוד פרק בתולדותיו של אדם. ממליצה בחום לקרוא את "ספר המתים והחיים הטיבטי". בתאילנד ראיתי גן של אברי מין זכריים וכולם באים ומשתחווים לפניהם בתקווה לעתיד פורה. אבל אותנו זה מביך.

    כשהייתי סופרת צעירה נהניתי להתגרות במוסכמות ולכתוב דווקא על הטבו האלה ובאופן הבוטה ביותר כיאה לדור משוחרר מעכבות. כביכול. ככל שאני מתבגרת טעמי מתעדן ואני חושבת שיותר מוצלח לטפל בנושאים האלה בעקיפין. לדבר על דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר. הדבר האחר הוא הטבו המוצפן בטקסט.

    הסיבה שאני מתעכבת על הנושא המביך הזה  הוא מפני שבמה בסך הכל עוסקת הספרות? אהבה מוות ועוד כמה דברים שוליים. ואם כך, צריך לשבור את הראש ולמצוא דרכים איך לעשות את זה. פעם ישבנו חמש סופרות ונושא הדיון שלנו היה איך מתארים בטקסט איבר מין נשי? כשסיפרתי זאת לידידי הסופר, הוא אמר, הלוואי שיכולתי להיות זבוב על הקיר בעת הדיון הזה. אבל האמת הרבה פחות מלהיבה. כי היינו נבוכות ומוטרדות. לתאר שושנה ששפתיה המטוללות נפתחות אל השמש, זה קיטש איום ונורא, ולתאר את זה בקללה הערבית הידועה זו גסות רוח. מה שהומתק לאחרונה בסלנג במילה "כוסית". שזה איום ונורא, שכן כל ההוויה הנשית כולה מתמצת באיבר שלה. לאחרונה גם שמעתי תלמידות תיכון אומרות על בחור חתיך, שהוא "כוסון". פמיניזם בלתי אפשרי. ובעצם כשחושבים על זה גם המילה "נקבה" מילה נקייה כביכול, מדעית כמעט, נעוצה בעברית בדיוק בנקב. במה שחסר ולא במה שיש. ואבוי אם זה מה שיש לה לאשה. בכל זאת, איך מטפלים בנושא רגיש כל כך?

    הדרך הקלה יותר מוכרת ממערכונים: לערבב בין אישה ומכונית. שיח של חרשים שאחד חושב שהוא מדבר עם המוסכניק שלו והשני חושב שמדברים איתו על הבחורה שהוא דלוק עליה. למשל, "טיפלת בה?" "כן, כמו שצריך." "ואיך היא?" "נדלקת בקלות". וכו'

    הדרך היותר מסובכת היא הדרך המוצפנת. תחום המין מוצפן ותחום אחר גלוי. למשל, מתוך סיפור שלי שהתפרסם באנתולוגיה של סיפורי כדורגל בישראל הנקראת "ההולנדי של עכו": שם הסיפור "נבדל".

   "אבא חזר שמח אבל איך שהוא בא הוא רצה שכולנו נלך לישון. אבל אבא עוד אור בחוץ. עם אבא שלי לא מתווכחים. לפחות תרשה לי לראות טלוויזיה. הוא הרשה. אבל לישון מיד, הוא אמר. אבא דיבר בקול שקט, כאילו הוא אומר את זה פנימה. לתוך הגוף שלו. וזה הפחיד לאללה. הלכתי לחדר שלי. תפסתי משחק לא נורמלי של גביע וומבלי. המשחק התחיל בגשם שוטף. איזה קשה זה לשחק בתנאים כאלה?! היו נפילות והתחלקויות. הרבה משחק לא הצליח להיות. פתאום שמעתי את אמא שלי עושה קולות. פחדתי להנמיך את הטלוויזיה. נבהלתי לשמוע את אמא שלי עושה כמו חיה. לפעמים נשימות. פתאום אנדי ליניגן נשכב על הדשא. הוא כנראה פצוע. הנשימות היו חזקות. מרסון החמיץ את הכדור והקהל שאג מאכזבה. אמא נאנחה ובכתה. ליניגן נגח נגיחה אימתנית וגווווווולללל. איפה אמא שלי? אני רוצה לראות אותה. גוווווללללל. אני הולך לחדר שלהם ופותח בשקט בשקט את הדלת. רק לראות שהיא בסדר. אני רואה את אבא שלי באמצע זינוק, נוחת על ארבע, אבל אין כדור, הוא על אמא, פתאום הוא רואה אותי: העיניים שלו בתוך העיניים שלי. באותו רגע באה לי ההתחנקות וקשה לי לנשום. אני בורח ורץ להתחבא בשירותים.

   אני מכוון את הזרם בעזרת שתי הידיים שלי. אני לוחץ ומכוון בול למרכז האסלה. מנסה להירגע. פתאום אבא מאחורי. תופס אותי בעורף כמו שתופסים חתול, מרים אותי משם וזורק אותי על המיטה שלי וצועק עלי:

אמרתי לך ללכת לישון ואמרתי לך אלף פעם: אל תשתיני בעמידה!

אבל אבא...

מספיק עם המשחק הזה, ותורידי את המגן ברך אחת ולתמיד.

אבל כואב לי בברך, וחוץ מזה כולם קוראים לי גוני.

את לא גוני! את רונית, ואין לך שום דבר בברך.

יש לי, יש לי, בכיתי, גוני לא יכול לעלות למגרש בלי המגן.

איפה את מחביאה אותו? זה שלי ואני מחרים לך אותו אחת ולתמיד. תני לי את המגן שלך."

    הסיפור מתעסק בכדורגל אבל למעשה עוסק בראשית הגילוי והזהות המינית של ילדה.

 

 

התרגיל

זו היתה הדוגמה ובתרגיל אתם מתבקשים לחקות את העיקרון אולם להמציא את התחום המצפין בעצמכם, ולהביא את החוויה שלכם.

דוגמה טובה קיבלתי מסטודנט לכתיבה יוצרת בשם מוטי ברזילי:

 

בבית הקפה

 

"אני יושב כאן בפינה הזאת ומקשיב. הנה תשמע את מכונת האספרסו. שומע איך היא נוהמת ומגרגרת? לוקח לה זמן עד שהיא מתחממת. אבל אז, כשזה קורה כבר אי אפשר לעצור אותה עד לנקודת הרתיחה. ואז היא תגיע לפורקנה. היא תנשוף נשיפה אחת גדולה וארוכה, ואחר כך תירגע. ומה שיישאר מכל המהומה הזאת, יהיה הריח הטוב של הקפה.

 

אני שומע קולות של אנשים. של נשים. אני מחכה לקול בעל גוון מעושן, מחוספס ועמוק. וכשהקול הזה נשמע, אני מזהה אותו, ויודע שזה הוא. ואז אני יודע שזאת אשה שהייתי רוצה. מדמיין  ויוצר את הדמות: גובה, שיער, שפתיים, עיניים, צוואר, חזה. מכל האיברים שלה הידיים הכי מדברות אלי.

 

לפעמים, האשה הזאת יושבת כאן במקומך, ואנחנו מדברים. אני מבקש רשות, ואם היא מרשה לי, אני מעביר את אצבעות ידי השמאלית על פניה או מרפרף ונוגע בכתפה או בכף ידה. זה מאוד אינטימי. ומרגש.

 

היתה לי גם תקופה - זה היה מזמן - שאני קורא לה  תקופת הכיסאות. זה היה בתחילת שנות ההתבגרות. אתה בטח יודע, השנים האלה של הסקרנות והחששות והמבוכות. של הלילות עם החלומות הרטובים והבושה. אני זוכר שקראתי את "קוו וואדיס," והיה שם קטע שתיאר איך השפחה היפה, שמאוהבת באדונה האציל הרומאי, מעבירה את אהבתה אל הכיסא שעליו ישב. אני לא מצליח להבין מה הרשים אותי כל כך בקטע ההוא. אני רק זוכר איך בתקופה ההיא, הייתי מנסה לנחש ולפענח את אופיין ותכונותיהן של נשים, לפי הצורה שבה ישבו על הכסא.

 

עברה כאן אשה עכשיו. היא לבשה שמלה, נעלה נעליים על עקבים גבוהים ודיברה עם מישהו. אבל גם אם לא היתה מדברת, הייתי יודע שזו אשה. בטוח שלבשה שמלה. הרגשתי את תנועת האוויר כשעברה כאן. איך אני יודע בקשר לעקבים הגבוהים? אתה לא יודע שלעקבים גבוהים יש צליל אחר מאשר לעקבים נמוכים?

ואל תגיד לי, שלא הרחת את ריח הבושם שלה? דומה לניצת הדרים. ריחו המייחם  של האביב. "

 

    כשקראתי את הקטע הזה קינאתי בפעם הראשונה בחיי באדם עיוור. העיוורון שלו מתגלה בהדרגה, ולא נאמר במפורש, וזו חוכמה גדולה בתורת ההצפנה, וכן דברים שלאדם רגיל מובנים מאליהם, נניח לגעת בפני אשה, עבור אדם עיוור מרגשים פי שבעה. לסופר זה יתרון עצום כי כשלא רואים חייבים להריח, לשמוע ולמשש, כלומר להשתמש יותר חזק בכל החושים האחרים המפעילים כל כך את דמיונו של הקורא.