דורית זילברמן - סופרת

רגשות

מאת דורית זילברמן

רגשות

מה שבחיים יפה ומלא הוד בכתיבה לא פעם יוצא קיטש. בייחוד כשמגיעים לתאר רגשות. בשירת ההשכלה כתבו, על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו. מישהו פה נהיה עצוב כשהוא שומע שורה כזאת? ים של דמעות ונהרות של דמעות לא ממחישים עצב מאוד גדול. ההגזמה פה לא באה טוב. אחר כך בא ביאליק, בראשית המאה העשרים, וכתב על אמו שהיתה צדקת גמורה ודמעה אחת נשרה מלחיה אל הבצק ממנו אפתה חלה לילדיה. הדמעה הבודדה נגעה ללב והיתה חידוש לעומת שירת ההשכלה. היום כשתראו את הפוסטר של הילד עם הדמעה המרפרפת על דש ריסיו תחשבו שזה קיטש. אז מה נשאר? לאפק עוד יותר. כשעמליה כהנא כרמון מתארת בספורה נעימה ששון כותבת שירים, ילדה בירושלים, ולפתע מגיע משפט שאומר שירושלים הוצפה בים, והרי מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה היא שבירושלים אין ים, הקוראים מבינים שהילדה בכתה. זו דרך מאופקת וצריך להפעיל מספר היקשים כדי להסיק שמדובר בבכי. לחילופין, אפשר לתאר את שפת הגוף כך שהמסקנה של הקורא תהיה – הילדה עומדת לבכות. הילד עצוב. לדבר על רגשות בכלל לא בא בחשבון, כי רגש זו אקסיומה, כל אחד יודע מה זאת אהבה ומה זה עצב ומה זו חרטה. אין טעם רב בתוך סיפור לנתח את הרגש או לדבר עליו. הלוא אתם לא רוצים לנאום על חרטה אלא להמחיש לקוראת שלכם שהגיבור מתחרט.

האיפוק, אגב, מאוד מתאים לשפה העברית, שהיא שפה תמציתית ושורשית. שפה כה קדמונית שראשיתה על אבן, וכשכותבים על אבן וצריך לחרוט כל אות – חוסכים. קחו למשל את עקדת יצחק. מסופר על אב ששומע קול המצווה עליו לשחוט את בנו. מדובר בדרמה העצומה ביותר האפשרית. אב הולך להרוג/לשחוט/להקריב/לאבד את בנו, את יחידו, אשר אהב. לא יהיה עוד אחד. היה אחד מאם פונדקאית, מהגר, וגורש מהבית. עכשיו את יצחק שבא בייסורים ובגיל כה מאוחר להקריב? מילה אחת לא תמצאו בכל סיפור עקידת יצחק על מה הרגיש אברהם. אולי לכן נכתבו עשרות ואולי מאות שירים וסיפורים על עקידת יצחק, כשכל הכותבים מנסים לשים עצמם במקום אברהם ולמלא את החלל הרגשי שהתנ"ך מותיר.

גם בספרות העולם כתיבה במאה העשרים היתה מאוד מאופקת. פרנץ קפקא, שהיה גם משפטן שעבד בחברות ביטוח ותפקידו היה לדווח על אסונות נוראיים בשפה יבשה, המכמתת את האסונות לכסף, פיתח סגנון מנוכר וקר ומאופק. בבחינת ככל שהטקסט מאופק יותר כדור הרגשות עובר אל מגרש הקורא. כתוב עובדות והשאר לקורא להוסיף להן את רגשותיו שלו. גם באמצע המאה העשרים, בין שתי מלחמות עולם, התאכזבו סופרים מרוח האדם, לא סמכו על רגשות, וכתבו בצורה מנוכרת. סופרים והוגים כמו אלבר קאמי, ז'אן פול סרטר. ולזה התחנכנו.

ואז באו הטלנובלות ואופרות הסבון וחלחלו גם לספרות הטובה. או לסרטי אלמדובר. וגם תוכניות האירוח: עד מהרה גילתה הטלוויזיה שאין טעם לראיין את המרואיין אלא חשבה מה לעשות איתו. לא איך לדבר איתו אלא מה לעשות כדי לרגש אותו ואת הקהל. כל אלה שינו את הכתיבה. מניכור לנוגע ללב. מכתיבה תמה לכתיבה חמה. מקפקא לאלמדובר. אז איך באמת לכתוב? מה באמת יכולה הכתיבה לעשות? הכתיבה יכולה בסך הכל לטלטל מעט את מנגנוני התפיסה של הקורא ובכך להחיות מחדש את הרגשות. להוציא את התפיסה שלנו מהמורגל ולגרום להזדהות.

קטע שאני מאוד אוהבת ידגים את הטיפול ברגש. אני מתכוונת ל"סומכי", ספר ילדים, של עמוס עוז:

"אבא שאל בשקט:

אתה יודע מה השעה עכשיו?

מאוחר, אמרתי בעצב ולחצתי את המחדד שבכפי.

עכשיו שבע שלושים ושש, ציין אבא, חוסם בגופו את פתח הבית ומניע ראשו כמה פעמים מלמעלה למטה, כמגיע לידי מסקנה מצערת אך בלתי נמנעת. והוסיף:

אני מצטער, צייצתי בקול קטן.

אנחנו כבר אכלנו וגם רחצנו כלים, גילה אבא במנוחה. אני ידעתי היטב מה מבשר השקט הזה, ולבי הלם והלם.

איפה היה אדוני הנכבד במשך כל השעות האלה? ואיפה הם האופנים?

האופנים, אמרתי בתדהמה והדם אזל מפני.

האופנים, חזר אבא ואמר בסבלנות ובדיוק, והקפיד לבטא את הפ"א שבמילה אופנים בפתח ולא בשווא.

האופנים, מילמלתי אחריו גם אני בפתח, כן אצל חבר שלי. אני השארת אותם אצל חבר אחד.

ועוד לפני שהספקתי לעצור בהן, הוסיפו שפתי ואמרו:

עד מחר.

ככה. השיב אבא באהדה, כמשתתף בכל לב בסבלותיי וכמתנדב לעוץ לי עצה פשוטה וטובה, ואולי מותר לדעת מי הוא החבר המכובד הזה, מה שמו בישראל?

זה, אמרתי, אני לא יכול לגלות.

לא?

לא.

בשום אופן לא?

בשום אופן.

ועכשיו ידעתי, עכשיו תתעופף לה סטירת הפתע הראשונה. התכווצתי איפוא בחוזקה כמשתדל להסתיר את ראשי בין כתפיי ואת כל גופי בתוך נעליי, עצמתי את שתי עיניי והידקתי בכל כוחי את המחדד שלי. חיכיתי כדי שלוש או ארבע נשימות אטיות וארוכות. אבל שום סטירה לא באה. פקחתי את עיניי ומיצמצתי בהן. אבא עמד והמתין בסבלנות עד שסיימתי את כל המהלכים האלה. לבסוף אמר:

ועוד שאלה אחת, אם יואיל אדוני בטובו.

[אני מדלגת ]

אז נשאתי אליו את עיניי, מקווה ככלות כל תקווה לקבל חנינת חסד, ובו ברגע ניחתה סטירת הפתע הראשונה.

והשנייה...."

הרגש שתואר בקטע הזה הוא פחד.

תרגיל

כתבו חוויה על רגש מסוים. שמחה, פחד, אהבה, בדידות, לא משנה. ספרו את הסיפור בלי להשתמש ולו פעם אחת בשם הרגש המפורש אותו בחרתם לתאר בסיפורכם. כמו במילון – לא תוכלו להשתמש במילה אותה אתם רוצים להגדיר. מה כן?

שפת גוף, כמו בקטע שלמעלה: צייצתי בקול דק.

תגובות כימו-ביולוגיות: הדם אזל מפני.

רגשות אחרים שנמצאים בסביבה: אמרתי בתדהמה.

תפסו רגע קטן בחיים – מכירים את זה שאתם מתכווצים מסטירה שאמורה להגיע, היא לא מגיעה, אתם נרגעים, וכאשר אתם משחררים את הכיווץ זה מגיע. זה קורה לא רק באופן פיסי. זה מומנט בחיים: פוחדים שמשהו יקרה, הוא לא קורה במיידי, אתם נרגעים ואז זה מגיע. ההלם המתלווה עצום פי שניים דווקא מפני שנרגעתם.

השתמשו בדימויים כדי להמחיש את אותו הרגש. בהמשך הקטע שלמעלה, משווה הילד את עצמו לכלב של חברו, וכך מדגים לקורא נמיכות רוח וכניעה מה היא.

גרמו לקורא להרגיש בגלל הטקסט עצמו מה שהגיבור מרגיש. למשל, משפטים ארוכים בני חצאי עמודים יגרמו לקורא להסתבך. לא לזכור מה היה בהתחלה, הוא ילך לאיבוד ויחוש מתוסכל מכך שלא יוכל לחבר את כל חלקי המשפט – וזה בדיוק מה שרוצה הסופר לגרום לקורא לחוש, כדי להמחיש לו איך, בעולם אחר לגמרי, חש הגיבור מתוסכל גם אם בגלל עניינים אחרים לגמרי. סרמגו נוקט בטכניקה הזו, למשל. אבל זו כבר טכניקה למתקדמים.