כוחה המרפא של הכתיבה

 סדנת כתיבה 8

מאת דורית זילברמן

כוחה המרפא של הכתיבה

 (חלק ראשון)

    לכתיבה כוח מרפא. ולא רק במובן של כתיבתיראפיה. של - אתה כותב ופורק מה שמעיק על ליבך. שזה בדרך כלל מה שמספק יומן חיים. לכתיבה כוח מרפא גם במובן של מציאת תרופה  לפצעים מדממים בעברך ולסתימת חורים שחורים, חידות שנשארו בלתי פתורות ובידיכם היכולת לפתור אותם. ובמקום לדבר הרבה אדגים עם סיפור שקרה לי באחת הסדנאות ואף שיבצתי אותו בספרי האחרון "תמצאי לי אהבה":       

    "בחשש שטרחתי להסוות נכנסתי לכלא דמון. מיד התחרטתי על כל העניין. לא יודעת איך שכנעו אותי ללמד אסירי עולם לכתוב את הסיפור שלהם. ברור שהרחתי הרפתקה, בחיים שלי לא פגשתי רוצחים. לא קיוויתי למצוא שם סופר שאיש לפני לא גילה, פשוט קיוויתי לעזור להם. ובעיקר נכנעתי ללחץ של קצינת התרבות שלהם. התנדבתי. באותו הבוקר בחרתי בקפידה מכנסיים שחורים, חולצה לבנה מכופתרת וז'קט אפור. לא התאפרתי. אספתי את השיער בסיכות, השתדלתי להיות צנועה, לא לבלוט. ניסיתי לא להיות שם כשאהיה שם.

    "ליוו אותי לחדר דחוס גברים. לא הרחתי את זיעתם החמוצה, אבל יכולתי לדמיין אותה. עמדתי מרוחקת מהם, מימיני ומשמאלי משמר כבד, דלתות נעולות, קצינים עם מפתחות ונשק. ניסיתי להסביר להם שהם לא כלואים לגמרי מפני שהכתיבה משחררת את הנשמה מהכלא. דיברתי על הנחת המלים זו על יד זו, הבאתי דוגמה או שתיים, חיכיתי שהסיפורים יבואו מהם. שלחתי פתיונות בקצה החכה וישבתי על הגדה כמו דייג סבלן.

    "אחד הגברים הצביע בהיסוס וכשעיני התרכזו בו אמר: 'עברתי ניצול מיני על-ידי אישה'.

    "הבטתי באיש בסקרנות: שרירי, לסתותיו קפוצות, גבותיו שחורות עבות, כמעט מחוברות. רציתי לצחוק. אתה? נוצלת מינית? בחייך. איזו אישה תעיז לשחק בך? אבל פחדתי. במקום זה רק שאלתי: 'למה אתה מתכוון?'

    "והאיש סיפר: 'אני במאסר עולם בגלל אישה שאהבתי. רצחתי את הבעל שלה בכוונה תחילה. אבל את חייבת להבין את זה מההתחלה. הייתי בן שתים-עשרה כשהתגלגלתי פתאום לחדר הכביסה של הכפר. זה לא היה בדיוק חדר, אלא מבנה בטון עם גג מפח ופתחים בלי דלת משני הצדדים. בתוך המבנה היתה שוקת של סוסים, בעצם כיור צר וארוך, והנשים של הכפר היו מכבסות שם. שיחקתי שם בסביבה ונכנסתי. רק אמאל היתה שם. אף פעם לא חשבתי עליה קודם. אבל היא קראה לי ואהבה לדבר איתי. אולי היה לה משעמם לכבס לבד'.

    "דימיתי את אותו ילד בן שתים-עשרה: רציני, לסתותיו מתחילות להתפסל מתוך פנים ילדותיים. פלומת פחם של שפם וגבות ששיוותה לו הבעה חמורה של מתבגר.

    "'אמאל דיברה דברים על אהבה. לא הבנתי כלום מרוב התרגשות, אבל הרגשתי איך המכנסיים שלי נמתחים עלי ולוחצים. הבנתי שמשהו עומד לקרות. היא לימדה אותי להכניס את הלשון שלי לתוך הפה שלה. לימדה אותי איך היתה רוצה שינשקו אותה."

    "'בת כמה היא היתה אז?' שאלתי אותו, נדלקת על הסיפור.

    "'אולי בת תשע-עשרה'."

   יונה עצרה לרגע. מיתרי הקול שלה היו זקוקים למנוחה. היא הרימה את עיניה מעל הדפים וראתה את הפנים חולמות, את העיניים מצועפות. יונה היתה מודעת היטב לדרך בה פיתתה את שומעיה להירתק אליה. היא חשה את עיניה של דרי ולא החזירה לה מבט. בכוונה.

    "'הגברים קשוחים', אמאל אמרה, 'ולא יודעים מה אישה אוהבת. אתה תדע', היא אמרה.

     "ואני כמו מהופנט עשיתי מה שהיא אמרה. הייתי משותק. אבל היא אמרה לי:

     "'עצום את עיניך ותרגיש אותי. תן ללשון שלך לעשות מה שהיא רוצה'.

     "כשפקחתי את עיני היא שלפה מהכיס חבילת סוכריות חמוצות, כאלה שאני אוהב ולאמא אף פעם אין כסף לקנות לי ואמרה: 'זה בשבילך, מתנה ממני, על הנשיקות הנפלאות שלך. תשמור את הסוד הזה לעצמך, תמצוץ אותו פנימה יחד עם הסוכריות, כדי שתוכל לבוא הנה גם מחר. אם אף אחת לא תכבס פה תיכנס אלי'.

   "לא ישנתי כל הלילה. 'תיכנס אלי'. מה זה תיכנס אלי? לפנות בוקר חלמתי חלום וקמתי עם תחתונים רטובים. הייתי מודאג מכל מה שקורה לי. לא ידעתי את מי לשאול. לא הקשבתי בכיתה כל היום, רק חיכיתי לצהריים, לרוץ לחדר הכביסה. בהתחלה עזרתי לאמאל עם הכביסה, שתגמור יותר מהר. אהבתי לכבס איתה. כמו אמא ובן היינו. הייתי קרוב לזרועות שלה, מריח בסתר את הזיעה של בית השחי שלה. אחר-כך נשארו לה רק גרביים ותחתונים. היא לקחה גיגית, התיישבה על מדרגות האבן, הניחה את הגיגית עם קצף הסבון בין כפות רגליה, משכה את שמלתה מעל לברכיים, שלא תירטב, והחלה לשפשף את הגרביים. נדהמתי לראות את הרגליים שלה. אצלנו לנשים אין רגליים. אין פנים. רק עיניים. והרגליים שלה היו יפות, מלאות וחלקות לגמרי. היא ראתה את המבטים שלי, לא יכולתי להסתיר אותם, ואמרה, 'אני מרשה לך לגעת.'

    "היססתי.

    "'תלטף', היא אמרה, 'ותשתמש בלשון שלך. גברים מלטפים עם הלשון. כל אישה חולמת שהגבר שלה יעטוף אותה עם הלשון'.

    "אותו יום היה לנו שיעור בליקוקים. ליקקתי את רגליה בשקדנות וביסודיות. היא נאנחה. הרמתי את העיניים שלי לראות את פניה וראיתי אותה עצומת עיניים, נאנחת קלות, מתנשמת יותר ויותר כבד. הידיים שלה היו בתוך החצאית, ואני לא העזתי לעבור את קו החצאית. הגעתי עד הירכיים שלה. מה שמאחורי החצאית היה סוד. הפעם קיבלתי קוביות שוקולד עם שקדים. כל-כך אהבתי את השוקולד הזה, רק בחאפלות ובחתונות ראינו כזה שוקולד.

    "'זה בשביל הסוד', אמאל אמרה, 'שתבלע אותו יחד עם השוקולד ולא תדבר'.

    "בימים הבאים גילתה ללשוני את הסוד שמתחת לחצאית. זה היה סוד מסמם.

    "'אני אוהב אותך,' אמרתי לה יום אחד.

    "היא הניחה אצבע על שפתי שאשתוק.

    "אחרי חודשיים אמרה לי: 'אתה כבר גבר צלאח, מחר נעשה משהו מיוחד'.

    "המשפט הזה קטע את שנתי הטרופה בלילות. חיכיתי ער כל אותו הלילה והוא סירב לעבור ולתת ליום להיכנס. בבית הספר המורה כעס עלי, לא זוכר למה, פשוט לא הייתי שם, וכשהגעתי לחדר הכביסה בצהריים התאכזבתי לגלות שם עוד שלוש שכנות, יחד עם אמאל שלי, מכבסות. היא חיכתה בסבלנות. היתה לה עוד כביסה מלוכלכת ועוד כביסה מלוכלכת. וכשכולן הלכו כבר לא היה הרבה זמן, כי אחרי הצהריים כולן באות, והיא אמרה: 'אני אכבס בשוקת ולא אשים לב ואתה תעשה מה שבא לך.'

    "היא עומדת מכבסת, כל הבגדים עליה, מלבד התחתונים. ואני צמוד אליה מאחורי החצאית המופשלת. שמענו קולות של נשים מתקרבות.

    "'מהר מהר', היא צעקה בשקט, 'הן מגיעות'.

    "בצדדים לא היו דלתות, רק פתחים קרועים בבטון. מהפחד שיראו אותנו התפוצצתי לה בפְנים".

        "יום אחד כל זה נפסק", המשכתי את הסיפור, "בבת אחת. אמאל חיכתה לי כמו בכל יום בחדר הכביסה ואמרה לי:

    "'יותר לא נוכל להיפגש.'

    "העולם נחרב.

    "'למה?' שאלתי.

    "'אני מתחתנת', אמרה.

    "לא היה לי יום ולא היה לי לילה. לא למדתי, לא שמעתי כשדיברו אלי, ישנתי ער, אכלתי בלי להיות רעב, וכל הזמן, כמו מסומם חשבתי רק עליה. יום אחד, אולי שנה אחרי שהיא התחתנה, רצחתי את בעלה'.

    "צאלח שתק שתיקה רבת משמעות וחיכה לראות איזה רושם עשו עלי דבריו. הוא צדק. אמאל קשרה אותו אליה מבלי שנתנה בידו את הכלים להשתחרר ממנה. במקום שיצמח ויוותר עליה לאט לאט, היא קטעה אותו כמו שקוטעים איבר דלוק או נמק. לא ידעתי מה להגיד לו.

    "'אני רוצה לכתוב לה עכשיו מכתב', אמר צלאח לבסוף.

    "מצוין, תכתוב, זה יעזור לך, חשבתי. אבל עוד לפני שהספקתי להגיד הוא אמר:

     'ולשלוח לה'.

     "נבהלתי. נבהלנו. הקשר למציאות היה מסוכן. בכל זאת צאלח התפתח, התגבש וקלט מה שהיא עשתה בו. אולי עכשיו יאשים אותה? אולי ירצה יעניש אותה? צלאח הרי שפוט על רצח. קצינת התרבות הסתכלה עלי, השומרים התנועעו באי נוחות, האסירים נדרכו. כולם ציפו לתשובה.

    "'מצוין', אמרתי, 'תכתוב לה וגם תענה בשמה. דמיין מה היא היתה כותבת לך בתשובה. זה בדיוק מה שעושים בסדנת כתיבה, מפעילים את הדמיון. אנחנו נותנים פה הזדמנות שנייה'.

    "צלאח כתב. הוא סיפר לאמאל כמה הוא אוהב אותה. כמה הוא קשור אליה. איך החתונה שלה גדעה את חייו, לקחה את נשימתו. הוא היה מוכרח לעשות משהו. הוא לא התכוון לפגוע בה.

    "'אני יודעת,' ענה לעצמו צלאח בשם אמאל, 'גם אני אהבתי אותך. אני יודעת שאמללתי אותך, אבל גם אתה יודע שנשים לא עושות מה שהן רוצות. הכריחו אותי להתחתן איתו. אני סולחת לך. אנא סלח גם לי'."

    במשך השנים אני בטוחה שזה הנרטיב שצאלח מספר לעצמו. שהיא סלחה. יש סיכוי גבוה שזו האמת, מדוע אם כן לא לבחור בפירוש הזה?

  

תרגיל

     זה סיפור קיצוני משהו, אם אתם קוראים עכשיו את המדור הזה כנראה אתם לא רצחתם. אבל גם ככה יש לכולם עסקים לא פתורים עם כל מיני אנשים, חלקם כבר אינם בחיים ועם חלקם אי אפשר להתכתב מכל מיני סיבות וגם לא להיפגש כדי לברר את האמת. כתבו מכתב לאותו אדם שאיתו יש לכם עניין בלתי פתור וענו בשמו מכתב תשובה.   

כרגיל אני מחכה לכם באתר שלי  www. Doritzilberman.co.il ואשמח להגיב לכל אחד שישלח לי את התרגיל שלו.                                                              להת' דורית