מי מספר את הסיפור

סדנת כתיבה 5

מאת

דורית זילברמן

מי מספר את הסיפור?

 

לפני שאתם מתחילים לכתוב סיפור, גם אם אתם כבר יודעים מה בדיוק אתם רוצים לספר, בין אם זה סיפור מהדמיון או מהזיכרון, אתם מוכרחים להחליט החלטה אחת גדולה: מי מספר את הסיפור? כשתחליטו מי מספר את הסיפור תראו שזו החלטה שמייד גוררת החלטת לוואי: באיזה גוף לספר?

    נניח שתחליטו לספר סיפור שאתם עברתם, סיפור שמבוסס על חוויה אמיתית, ותשנו פה ושם, תקצינו, תוסיפו דרמה פלפל ומלח וזה יהפוך מזיכרון לסיפור. נניח שתחליטו לספר את הסיפור בעצמכם. תחליטו ש"אני" מספר את הסיפור. אם החלטתם כך הרי אוטומטית החלטתם לספר את הסיפור בגוף ראשון. למספר כזה קוראים "מספר גיבור".

 

מספר גיבור

דוגמה:

    "יחד עם האהבה נסתלקה התשוקה להוכיח כי לא נותרה בי אהבה. באמת כבר לא זכרתי את תוויה של ג'ילברט, מלבד ברגעים האלוהיים שבהם פרשה אותם לכבודי. " (בעקבות הזמן האבוד, מרסל פרוסט).

    אצל מרסל פרוסט המספר הוא גיבור סיפורו. כל הספר עב הכרס הזה עוסק בזיכרונותיו, חוויותיו, תפיסותיו ועולמו של המספר, שדרכן הוא מצייר את התקופה – מחציתה הראשונה של המאה ה-19 בצרפת. הוא עצמו מהווה את הציר המרכז של הסיפור וזיכרונותיו הם מהותו. כך כתובים מרבית הספרים האוטוביוגרפיים.

 

    "כולם עוד לא חזרו מחורשת תל-ארזה, ו[אני] עדיין על רצפת הבטון שעכשיו נהייתה קצת פחות קרה וקשה. אור הערב הולך ומצטנן, הולך ומאפיר מעל חודי הברושים. כאילו מישהו הולך ומוותר שם, בגבהים הנוראים שמעל לצמרות ומעל לגגות ומעל לכל מה שרוחש כן ברחוב [...] רם ושקוף ואדיש [...] אתה את הערב הזה לא תשכח אף פעם: כולך רק בן שש או בקושי בן שש וחצי, אבל בפעם הראשונה בחייך הקטנים נפתח לך משהו עצום ונורא מאוד" (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך).

   זה איננו סיפור אוטוביוגרפי רגיל כי אם רומן לכל דבר. עוז כותב בגוף ראשון אבל דווקא בפעם הזאת הוא מדבר בגוף שני. הסופר המבוגר פונה אל עמוס קלויזנר, הילד שהוא היה, בפנייה ישירה, ומנהל עמו דיאלוג. המספר הוא מספר גיבור. ומלבד הקטע הקטן הזה הדיבור הוא בגוף ראשון.

    נעשו ניסיונות חריגים בספרות. למשל, לכתוב בגוף ראשון רבים. אנחנו. ניסיון מוצלח כזה נעשה בספר המחברת הגדולה מאת אגותה קריסטוף. תאומים זהים מספרים את הסיפור וכל הספר מתקוונן אל ניסיונם להיפרד זה מזה, לכן יש הצדקה לכתיבה כזו, שבמבט ראשון נראית מלאכותית משהו.

    ניסיון חריג אחר היה לכתוב בגוף שני: את. את גיבורת הסיפור. ניסיון שכשל. כי תארו לעצמכם פסקה כמו: את יוצאת מהמרפאה. הרגע בישרו לך את הדבר הנורא. את חולה בסרטן השד. את המומה. את מחליטה לחזור ברגל. את מטיילת לאט ולפתע מגלה את יופיו של עץ האלמוגן. את נעצרת לרגע וקוטפת פרח אדום. את מחליטה למצות את החיים ולחיות אותם עד תומם.

    הרי בלתי נסבל לקרוא ספר כזה. עם כל הכבוד לניסוי. אילו סיפרו לי על גיבורה כלשהי, בגוף שלישי, היא חולה בסרטן, יכולתי להזדהות או אולי אפילו לגייס כאב כזה או אחר משלי, הודעה קשה כזו או אחרת שגם אני קיבלתי. ההזדהות היא אחד הכלים הראשיים בספרות. בכל אופן, זהו הכלי שבלעדיו אין.  אי אפשר לספר סיפור מבלי לגרום לקורא להזדהות. במובן הרחב של המילה. אפילו בדל הזדהות. אפילו אם זו רק  אמפתיה. אבל בגוף שני אין לי הגנות. כאילו החליט לבשר לי מישהו שאני חולה בסרטן, רחמנא ליצלן. ואחר כך זה מתחיל לקומם. מי הוא הסופר הזה שיגיד לי מה לעשות? את הולכת, את נעצרת את קופצת. הלללווו!

 

מספר עד

אחד הגיבורים בספר, לא הגיבור הראשי, מספר את הסיפור. גם זה מתרחש בגוף ראשון. גם כאן "אני" מסוים מספר אבל הוא בתפקיד משני בסיפור. רק על מנת לבנות דרך אותנטית לספר מה שהיה שם. המספר העד יכול לנוע ממצב יותר מרכזי שבו הוא אחד, נאמר, מארבעה חברים שהם גיבורי הספר, דרך מספר שנוגע בגיבור בפרק קטן מחייו, ומכיר אותו באופן חלקי, ועד מספר עד שכל עדותו היא עדות שמיעה. זה היה מקובל בסיפורי העם, משהו בנוסח: "את הסיפור הזה שמעתי מאבי, ששמע אותו מאביו, ששמע אותו מסבו ומאבי סבו." פתיחה שנועדה לתרום אמינות לסיפור. דומה שהמספר עד העממי פס מהעולם ומי שיפתח היום כך את סיפורו לא נאמין לו. אנחנו דורשים היום עוד הוכחות למהימנות הסיפור.

 

 לדוגמה:

 

"עכשיו  כשאני כותב עליו אני נותן את דעתי שאיני יודע את שמו האמיתי, כי בברצלונה הכרנו אותו בשמו המקצועי בלבד: סטורנו הקוסם." (גבריאל גרסיה מרקס, "באתי רק לטלפן", מתוך: שנים עשר סיפורים נודדים. תרגום לעברית: ריטה מלצר ואמציה פורת).

 

     כאן גבריאל גרסיה מרקס הסופר, מופיע בתפקיד... גבריאל גרסיה מרקס הסופר, ובסיפור תפקידו הוא סופר מפורסם וותיק שהסתובב בעולם ופגש את בני ארצו בגולה, ועל נדודיהם הוא רוצה לספר כאן.

    גם המספר הגיבור וגם מספר העד יוצרים תחושה של אמינות. מעניקים לקורא תחושה של אותנטיות. לא פעם המספר הגיבור מתוודה, וקשה לנו הקוראים לחשוב שכל זה בדוי. זה היתרון בכתיבה בגוף ראשון. במבט ראשון זה נראה יותר קל. הרי אנחנו מכירים את רגשותינו, את עולמנו הפנימי, כאילו בגוף ראשון מעבירים את כל מה שבפנים אחד לאחד אל הדף. זה פוטר אותנו מידיעה מעמיקה כביכול, של דמויות אחרות, שכן המספר הגיבור לא יכול להיכנס גם לנפשן. וזה פוטר אותנו מדיוקים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים, שכן הכתיבה בגוף ראשון מצהירה מראש: הכל כאן סובייקטיבי. מותר למספר בגוף ראשון להיות גם מספר בלתי מהימן. שקרן. מטורף. פראנואיד. כל דבר שאתם בוחרים. אתם יכולים לשקר במודע, באמצעות מספר גיבור או סתם לא לדייק. אך זהו גם חיסרון. המספר במקרים האלה מוגבל. הוא מוגבל בידיעתו וביכולות שלו. הוא לא יודע מה מתרחש בלב גיבור אחר, את זה הוא רק יכול לנחש.

    יש עוד ואריאציות ועוד סיווגים. יש מספר (גיבור או עד) מתערב ובלתי מתערב בסיפור. שמעתי מפי אבי וכו' – אני לא מתערב רק מעביר לכם מה ששמעתי. ויש יותר מעורבים. יש מספרים מהימנים ובלתי מהימנים. אבל למה לסבך? הרי לא באתם ללמוד לסווג אלא לקבל כלי בסיסי ולהחליט מי המספר בסיפור שלכם.

    הסוג החשוב הנוסף של מספרים הוא "המספר הכל-יודע".

 

המספר הכל יודע

המספר הכל יודע מספר על הדמויות שלו בגוף שלישי:

   "באחד הקרונות של המחלקה השלישית, על יד החלון, נמצאו יושבים מעלות השחר, איש מול אחיו, שני נוסעים – שניהם צעירים לימים, שניהם כמעט בלי מעטן, שניהם לא הדורים בלבושם, שניהם מצוינים בקלסתר פניהם, ושניהם ביקשו, לבסוף, להיכנס בשיחה עם עם חברו. אילו ידעו איש על אחיו, מה הוא הדבר המציין אותם בשעה זו, היו ודאי עומדים ומשתאים, שהמקרה זימנם יחד בדרך מוזרה כל כך והושיבם איש מול אחיו בקרון המחלקה השלישית של הרכבת ההולכת במסילת פטרבורג-וורשה." (פ.מ. דוסטויבסקי. אידיוט. לא דוסטויבסקי. הרומן שלו).

    לעומת כתיבה בגוף ראשון, משוחררת הכתיבה בגוף שלישי ממגבלות אלה. המספר הזה הוא אלוהים של הדמויות שלו. הוא יכול לחדור לפנימיות הדמויות, לדעת סוד ששניהם אינם יודעים, הם עוד יגלו אותו, אך בינתיים רק הוא יודע עליו. הוא יודע את העתיד, את העבר, והוא יכול להיות בו זמנית בשתי יבשות שונות. הוא יכול לדעת דברים אינטימיים על הדמויות מבלי להיות עד להם. הוא לא מצדיק ומסביר מאין הוא יודע. הוא יודע וזהו. זאת מוסכמה. והקורא מקבל אותה. הסופר הכול יודע משקיף על גיבוריו ומדברי עליהם בגוף שלישי. זאת הצורה השכיחה ביותר בכתיבה, בייחוד בכתיבת רומנים, מאז ועד היום. המספר הכול יודע שונה מהסופר. המספר הכול יודע בספר אידיוט הוא לא דוסטויבסקי עצמו כי אם שגרירו בסיפור הזה בלבד. ברומן אחר הוא יכול לשאת אופי אחר. המספר הכול יודע נמצא מחוץ לסיפור. הוא רשאי אך אינו חייב לנצל את כל יתרונותיו כבורא עולם. הוא יכול לוותר על חלק מהידיעה שניחן בה, ולנשוף קרוב לעורפו של הגיבור הראשי. עד כדי כך שנתבלבל ונחשוב שהגיבור הראשי מספר את הסיפור.

    אבל אתם אל תתבלבלו. אם אתם קוראים ספר על סופר שמתוודה על גיבוריו הפיקטיביים והדמיוניים, הוא לא המספר הכל יודע כי אם מספר גיבור. כמו למשל בדוגמה הבאה:

   "כמעט ששים שנה האזנתי בסתר לחיי אנשים שאינם קיימים, פטורה מעונש. הצצתי ללא בושה לתוך לבבות וארונות וחדרי רחצה. רכנתי מאחורי כתפיים כדי לעקוב אחרי תנועת קולמוסים בשעה שכתבו מכתבי אהבה, צוואות ווידויים [...] תקופות של מאות שנים ויבשות שלמות נתפוגגו על פי מצוותי [...] רכנתי מעל הישנים במיטותיהם עד שכמעט יכלו לחוש בהבל פי על פניהם. ראיתי את חלומותיהם... (דיאן סטרפילד, הסיפור השלושה עשר).

 

תרגיל

1.      כתבו קטע או סצינה  או סיטואציה אחת בגוף ראשון, כמספר גיבור.

2.      כתבו את אותו קטע בגוף שלישי, כמספר כל יודע.

תרגיל למי שרוצה להתמקד בסיפור חייו :

1.      כתבו זיכרון ילדות שלכם עם עוד מישהו אחד לפחות – חבר, הורה, מורה.

2.      כתבו את אותו זיכרון כאילו המשתתף האחר בזיכרון מספר עליכם. אותו חבר או הורה או מורה מספרים "עליו" כלומר עליך, או "עליה" כלומר עליך.

 

כמו תמיד אני מבטיחה תגובה לכל מי שינסה את כוחו בתרגיל המוצע. שלחו אלי לאתר www.doritzilberman.co.il

                                                                               להת'   דורית