הגדה והראיה

הגדה והראיה

סדנת כתיבה 3

מאת

דורית זילברמן

 

 

    אני מבקשת להכניס למילון של הסדנה צמד מושגים: Telling and Showing. עדיף באנגלית הפעם כי בעברית זה נשמע כך: הָגָדָה והַרְאָיָיה. יש רק בעיה קטנה אחת - שהמילה הגדה כבר תפוסה בפסח. זה כאילו שהייתי קוראת לדיאלוג מִדְבָּר –  מלשון לדבר. תפוס כבר, מה לעשות. (או ל-mp3 שמעון ולטלוויזיה ראובן). מכירים את הקטע הזה בסרטי הקומדיה הרומנטית שהוא והיא במשרד שונאים זה את זה ויורים חצי שנינות זה בזו. עד שנופל לה העיפרון, הוא ממהר להתכופף ולהרים אותו, גם היא מתכופפת להרים, שניהם נתקלים אף באף מתחת לשולחן. המוזיקה משתנה. המתח באוויר. הם על סף נשיקה. מאותו רגע הסרט מקצר. כבר לא דיאלוגים שנונים, כבר לא חצים עם פואנטה. עכשיו מגיעה סדרת סצינות של הליכה יד ביד בשקיעה בסן סט בולברד, טיול פלאי ברגל במירקל מייל, קמים בבוקר שאחרי עם השמיכות עד מעל לראש. ואין בכלל דיאלוגים. רק מוזיקה רומנטית. זה שואוינג. תיאור בלי מסקנה. המסקנה היא של הצופה: הם אוהבים. הצופה אוהב להסיק מסקנות לבד ושלא ילעסו לו אותן וידחפו לו לפה. כך גם הקורא.

    אז שואוינג זה כמו הגדרה למילה שמחפשים במילון. אם מחפשים במילון הסבר למילה אהבה - היא לא תופיע בהגדרה. הרכיבים בלי המותג. רכיבי המשמעות בלי הכותרת הראשית. משהו שיומחש לקורא דרך החושים. (מה שנתפס בחושים הוא מוחשי=קונקרטי, תכונה המשותפת לכמה דברים ואינה נתפסת בחושים – מופשטת=אבסרטקית).

    כדי לחדד את ההבדל בין שני המושגים אצטט קטע מהספר "המחברת הגדולה" מאת אגוטה קריסטוף. מדובר בילדים תאומים באירופה בזמן המלחמה, שאינם הולכים לבית הספר, יש להם מילון, והם מלמדים את עצמם. וכך הם כותבים במחברת הגדולה:

"כדי להחליט אם זה 'טוב' או 'לא טוב' יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים. מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים.

למשל, אסור לכתוב: 'סבתא דומה למכשפה', אבל מותר לכתוב: 'אנשים קוראים לסבתא המכשפה'.

אסור לכתוב: 'העיר הקטנה יפה', כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר."

מכשפה זו הערכה. הערכה זה דבר לא מדויק. אם שומעים מישהו אומר את זה זו כבר עדות שמיעה. משהו שנתפס בחושים. טוב - זה תיאור מופשט. יפה - זה תיאור מופשט. תיאורים מופשטים לא אומרים הרבה. אם תכתבו "היה כל כך עצוב בכיתי המון" - הקורא ישאל למה היה עצוב? כמה היה עצוב? איך היה עצוב? את כל זה צריך להמחיש ואפילו מבלי להגיד את המילה עצוב. כמו בהגדרה מילונית.

    תרגיל קטן: נסו לתאר ב- 2-3 משפטים מישהו עצוב מבלי לכתוב את המילה עצוב עצמה.

·    לדוגמה: "החיוך נמחק מפניה באחת וזוויות פיה צנחו.  קמטוטי הצחוק שסביבן הפכו לקמטים של ממש, עיניה חמקו מעיניו... " (בוריס זיידמן, "המינגווי וגשם ציפורים מתות").

     נסו לתאר ב- 2-3 משפטים מישהו מבוהל. שוב, מבלי להשתמש במילה מבוהל עצמה.

·    לדוגמה: "לפני שאני מספיק לנשום, להתגונן, החזה קורס אחורה לכיוון האוזניים, הגב מעקצץ, הגרון מתמלא זכוכיות, וברקות נאגרת צרחה..." (אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע").

    נסו  לתאר שניים נפגשים בחיבה גדולה. אולי אפילו אהבה. בלי לכתוב הם אהבו או הם חיבבו מאוד זה את זה.

·     לדוגמה: "הם התחבקו והתחבקו והתחבקו.  כל אחד מהם לחץ את חזה רעהו אל חזהו עד שליבותיהם נשקו זה לזה."  (חוזה לואיס סמפדרו, "החיוך האטרוסקי")

עצב, בהלה, אהבה או חיבה אלה מילים מופשטות. אם תדגימו אותן דרך שפת הגוף של הדמויות, דרך תגובות, פנים ודיבור תשיגו אפקט רגשי הרבה יותר גדול. וכאן אני מבקשת להוסיף עוד צמד מושגים: להבחין בחוויה ולחוות את החוויה. אם אתם כותבים: "היא היתה עצובה" הקורא מבחין בחוויה. הקורא רושם לעצמו בשכל  את העובדה שהיא עצובה וממשיך הלאה. אם אתם רוצים לגרום לקורא להיות קצת עצוב, כדי להזדהות איתה, צריך לעבור מטלינג לשואוינג. הזדהות היא הכלי הראשי בספרות. כפי שאומר חיים באר בספרו "לפני המקום": "עם אנשים שאינך יכול להזדהות עם סבלם, אין כל אפשרות ליצור יחסים אמיתיים." אגב, ההזדהות של הקורא עם הדמויות איננה תלויה בכך שהיא חיובית או שלילית. ההזדהות החזקה ביותר היא עם דמויות המנסות להשתנות ואינן מצליחות, או מצליחות לאחר מאבק בקשיים, יותר מאשר עם דמות חיובית מלכתחילה. אמנם ההיכרות הראשונה עם הדמות קובעת עמדה, אבל אם מתברר שהאיש המגעיל מנסה להשתנות – דווקא אז נוצרת הזדהות ומתעוררת אמפתיה. הזדהות נוצרת גם כאשר מכירים טוב את הדמויות והולכים איתן כברת דרך.

הגיע הזמן לנסות ולהגדיר את שני המושגים שתרגלנו:

הַהָגָדָה היא הבעה מתערבת, מפרשת, מסכמת וגם מעריכה. המספר מגיש לקוראיו את חומרי הסיפור השונים כשהם צבועים בהשקפתו האישית, בנקודת מבטו שלו, וכשהוא זה שמגדיר עבור הקורא כיצד יש להתייחס לדברים ולדמויות. הוא מפרש עבור הקורא לא רק את דמויותיו אלא אף את מניעיהן ורגשותיהן, ואף שופט אותן  במפורש כשהוא כותב שהן 'טובות', 'נכונות', 'מוסריות' או להיפך: 'דוחות', 'בלתי מוסריות', 'לא נכונות' וכדומה.

הַהָראָיָיה היא הצגה ישירה של העובדות והתופעות כשהן לעצמן, בלשון נייטרלית ואובייקטיבית עד כמה שהדבר ניתן, כך שעל הקורא גם לפרש את ההתרחשויות וגם לקבוע את עמדתו שלו כלפיהן. הסופר אינו מתערב. הוא, אמנם, ישתדל להגיע למצב שבו התפיסה של הקורא תהיה זהה לתפיסתו, ואכן יצליח בכך אם ההראייה תהיה משכנעת, אך הדבר אינו מובטח לו מראש.  יתר על כן, ברור לו, לסופר, שיהיו קוראים שיפרשו את האירועים אחרת משפירש הוא עצמו. כמו ביחסי אנוש בחיים הממשיים. יהיו קוראים שיאהבו את הדמות ויזדהו איתה, אחרים שיבקרו אותה, ועוד אחרים שיפתחו רגשות שליליים כלפיה, והוא חייב להשלים עם ידיעה זו. סופרים משאירים לא פעם במכוון מרחב לאינטרפרטציה של הקורא, כשנשאר משהו שהסופר יודע על הדמות והקורא לא.

כלי העיצוב העיקרייים של ההראיה הם, כאמור, התיאור האובייקטיבי המפורט וגם הדו-שיח (הדיאלוג). (לדיאלוג אקדיש פינה נפרדת).

ההראייה ארוכה יותר מההגדה כיוון שהיא כוללת הרהורים, אסוציאציות, רגשות, תיאורי התנהגות ובעיקר דיאלוגים על מנת להעביר את אותן העובדות שניתן לסכם בקיצור נמרץ. אכן, ההראייה אפקטיבית יותר על מנת להכניס את הקורא לתוך הסיטואציה, לתוך נשמתן של הדמויות, ליצור הזדהות, לעורר רגשות, אך כל זה במחיר הארכת הטקסט ופירוטו באופן, שעלול לפעמים להלאות או – גרוע מכך - לשעמם.  על הסופר להחליט היכן בסיפורו חשוב לו ליצור את אותה הזדהות, ומתי והיכן יסתפק בהגדרות מסכמות. אין לראות, לפיכך, את ההגדה כצורת סיפור נחותה לעומת ההראייה.  להיפך: מידה מסוימת של התערבות הכרחית לכל סיפורת.  ללא מספר אין סיפור.  המספר הוא המתווך, בעזרת מילים, בין המסופר לבין הקורא. לכן אין זה מפתיע, שכמעט בכל סיפור יש הן מן ההראייה והן מן ההגדה.

תרגיל

ועד לפגישתנו הבאה תרגיל: אני זורקת לכם נושא טעון מאוד. בכוונה. הנושא הוא "פרידה". נסו לכתוב קטע שרובו שואוינג. ואני מבקשת להדגים לכם מתוך הספר "תמצאי לי אהבה" מאת דורית זילברמן (שזו אני):

    "דרי עיפעפה פעמיים. לא היה לה כוח לדבר. שמיל יצא. היא שמעה את דלת המכונית נפתחת. היא ידעה שהוא מעיף את צרור המפתחות שלו באוויר ושהמפתח של הג'יפ נוחת לו בדיוק בין האצבע המורה לאגודל. כעבור דקה שמעה את צליל ההתנעה. את החלקת הגלגלים על חצץ משטח החנייה ואת הרעש הזה הולך ונחלש, הולך ונעלם. הדבר היחידי שעלה בכוחה לעשות היה לטפס בחזרה לחדר השינה וליפול עם הבגדים על השמיכות הפרועות מהבוקר, בקצה התודעה עוד ראתה ששכח זוג גרביים מגולגלים על המיטה מהצד שלו, ולהירדם.  "

     ורק בשביל לא לגמור את הפגישה בעצב כזה אדגים עוד דרך לעשות שואוינג והיא דרך הפניית תשומת הלב אל המילים עצמן. מפסקת הפתיחה ל"תמצאי לי אהבה": "בעלה של דרי, שמיל חפץ, הסתבך. הוא היה מנכ"ל חברת כוח אדם, שאותה הקים לאחר שהם חזרו ארצה והם חזרו מגרמניה רק אחרי שהוריו מתו ופינו לו את המקום. דרי שאלה את עצמה, בתור עורכת לשונית, איך בן-אדם שהקים בעצמו חברה לעצמו, הופך להיות מנכ"ל. ברור שהוא המנהל, אבל מאיפה צץ המנהל הכללי? הרי לא היו תחתיו עוד מנהלים. במחשבה שנייה, 'מנכ"ל' השמיע צליל של נעלי עור חדשות: קול חריקה חרישי ועשיר."

 

גם על קטעי הפרידה  אשמח להגיב באי-מייל אם תשלחו לי לאתר שלי www.doritzilberman.co.il

                                                                                                                להת' דורית