אינט נרטיבית

 

1

אינטליגנציה נרטיבית – N.Q.

מאת: דורית זילברמן

 

 

1.     פתח דברים

פעם הרציתי במשך שנה שלמה במסגרת קורס שקראתי לו "האדם מחפש משמעות", על פי  התיאוריה של ויקטור פראנקל. הרבצתי תורה בסטודנטים אבל בסוף כל חודש שמתי לב שאני מגישה חשבונית מס שבה כתוב: האדם מחפש משמעות בחודש פברואר פלוס נסיעות. כעבור חודש הגשתי חשבונית שבה כתבתי: האדם מחפש משמעות בחודש מרץ פלוס נסיעות. וכך הלאה. אנשים מחפשים משמעות לחייהם כמו גם את זהותם. בפברואר או במרץ. עם או בלי נסיעות. בעידן בו מושג הזהות מרוסק התחליף הוא הנרטיב. היכולת לספר סיפור. הסיפור שאדם מספר על חייו הוא הוא הזהות שלו. זאת הסיבה שהספר הופקע מידי הסופרים וכל אדם שמכבד את עצמו היום מייצר ספר (בין אם הוא כתב אותו ובין אם סופר צללים כתב אותו מפיו) על מנת לראות בו כמו במראה את משמעות חייו ואת זהותו.

    בעולם העתיק החשיבו סופר כ"מי שאל בקרבו". כישרון כתיבה היה מתת אל. בעולם המודרני גילו שיצירתיות איננה רק נחלת בעלי השראה בודדים ואפילו אפשר ללמד ולרכוש אותה. יצירתיות בכלל וכתיבה יצירתית בפרט. ואם נוסיף לכך את הקלות הבלתי נסבלת של הכתיבה על מחשב נגלה כי כל אדם הוא הסופר של סיפור חייו. יתרה מכך, גם מי שמספר את חייו בעל פה בונה כך את זהותו, אפילו אם זו בסך הכל רכילות. בעיני, זה מה שעומד בבסיס  הצורך העמוק הצרוב בטבע האנושי לרכל: גם אם אדם מעביר מידע על אדם אחר ולא על חייו שלו, לעתים הוא אומר בכך משהו על עצמו בדרך השלילה ("פלוני קמצן גדול" פירושו שאני לא קמצן כמוהו וכדומה) ולעתים המרכל משיג את מרכז תשומת הלב כי הוא הופך להיות המספר הכל יודע של סיפור דרמטי. אם יש לו יותר בקרות עצמיות הוא רק מספר עד.

    כך או כך, הנרטיב הוא הכלי החדש האולטימטיבי ליצירת משמעות, משמעות יוצרת זהות, והזהות מסופרת טוב יותר ככל שהאינטליגנציה הנרטיבית של הכותב גבוהה יותר. ובשיאה – היא הופכת את הכותב לסופר, לסופר טוב ואף לסופר מצוין. במאמר זה אני מבקשת להציע את המושג אינטליגנציה נרטיבית – N.Q. כמדד הבא במקום האינטליגנציה הרגשית (ה- E.Q.).

 

  2. התרסקות מושג הזהות

בתקופה המודרנית פילוסופים של החינוך ופסיכולוגים ראו את יצירת הזהות כפרוייקט בר הגשמה, בדומה לבית: שים לבנים, טיח, משקופים, חלונות דלתות וגג רעפים ואתה יכול לגור. כל אמא חשה שאם תכניס לקערת ילדיה ערכים, לימוד, חוגים, קריאה מוזיקה וכו' יצאו לה הילדים סופגניות. כך תאפה ילדים בעלי זהות ברורה, אחדותית ונוכחת. להלן מספר הגדרות פרי התקופה המודרנית למושג הזהות.

לוק: התודעה היא שמהווה את הזהות האישית.

אריקסון: זהות – אותה תחושה המאפשרת לאדם לחוות את עצמו כהמשכי ואחדותי ולפעול בהתאם.

פיאז'ה: גיל ההתבגרות הנו גיל מפתח שבו, למעשה, נוצרת האישיות, משום שבו נוצרת "תכנית החיים" אשר עתידה לשמש הן כמקור משמעת לרצון והן כמכשיר לשיתוף פעולה עם האחרים.

מרסייה: המודל שלו מתמקד במשברי זהות, שבעקבותיהם מתרחשת עלייה בשלבים ומחויבות גוברת ( אם כי תתכן גם רגרסיה).

קולי ומִיד: זהות נבנית מתוך אינטראקציה אנושית משמעותית בה אדם נוטל חלק במהלך כל חייו, ובמהלכה הוא מנסה להתבונן בעצמו מנקודת הראות של האחרים ותוך התנסות בתפקידיהם, עד לגיבוש היכולת לראות עצמו דרך משקפי "האחר המוכלל" – הקהילה או הקבוצה החברתית כולה.

עד כאן התפיסה המודרנית.

בקונטקסט הפוסטמודרני האמורפי והנזיל ניתן לאתר את תופעת התפרקות הזהות. הפילוסופים של החינוך אינם תופסים עוד את הפרט כישות יציבה ורציפה אלא רואים אותו כתופעה המכונה ה"אישיות הפיקטיבית" או "האדם הסכיזופרני".

באומן (1994): לא עוד דימוי של בית שנבנה נדבך אחר נדבך, מהיסודות ועד הגג, כי אם תחנת טלוויזיה מערוץ לוויין, אשר בקרתה נתונה בידי מטורף ותשדורותיה החלקיות, חסרות הפשר, מתחלפות במהירות מסחררת. או בדימוי קצת יותר מרוכך: תמונת הזהות כשעשוע בקליידוסקופ.

גלובר - אצל רוב בני האדם מדובר בתהליך המושתת על אוסף בלתי מאורגן למדי של מטרות קצרות טווח. התהליך איננו מכוון גם במובן זה שהוא מושפע ממעגל החיים הגנטי, ומהתנסויות החיים על שפע בחירותיהם, שברובן הגדול הנן מקריות ובלתי-מודעות. כלומר, אדם שולף זהות/אישיות/תודעה אחת מול אדם מסוים וזהות/אישיות/תודעה אחרת מול אדם אחר, וכן מול כל מצב, ומול כל קונפליקט, יש לו כל כך הרבה אניים/תפקידים עד שהמרכז שלו מפורק, והוא לא יודע עוד מי הוא. עדלאידע. ובכל זאת ישנו צורך אנושי בסיסי בתחושה אישית של אחדות, קוהרנטיות ומשמעות. את הצורך הזה יכול לספק סיפור החיים. סיפור החיים הוא חלופה נאותה לזהות.

 

2.     האדם הוא חיה מפרשת

הזהות העצמית היא מעין פרויקט של יצירה עצמית המבוסס על אמונותיו של האדם ביחס למה שהינו, ואשר ככל סיפור כולל, לצד עובדות "אובייקטיביות", גם הרבה פרשנות ועריכה, או כדברי גלובר (1989). האדם הוא "חיה מפרשת עצמה".

    אם אדם מפתח למשל תפיסת עולם על פיה הוא מקופח. יהיו עובדות אובייקטיביות שעל פיהן ביסס את השקפת עולמו זו. אבל יתכן גם שיתרחשו בחייו אירועים שאינם כאלה, אולם הוא כבר יפרש אותם לכיוון הקיפוח וכך יאושש שוב ושוב את תפיסתו העצמית. הסיפור שלו יהיה סיפור של קיפוח, עד שגם זהותו תהיה זהות של מקופח.

סארטר (1972) הפילוסופיה ההרמנויטית (הפרשנית): כל הפעולה האנושית ניתנת לקריאה ולפענוח בדיוק כמו הטקסט הכתוב, דהיינו, על ידי קישור פעולות נפרדות לנרטיב שלם או ל"עלילת סיפור".

    אנחנו מכירים כבר מחקרים בהם מוזיאון למשל נקרא כטקסט, מסמך פורמלי של ממסד כלשהו מפוענח באמצעות כלים ספרותיים. אנחנו מכירים איך סניגור וקטיגור לוקחים את אותן עובדות הנשענות על אותן ראיות וטווים מהן שני סיפורים שונים. הם מפרשים אחרת, מדגישים הדגשים שונים והמספר המוכשר מביניהם ינצח.

סופרים – אצלם מעשי פרשנות ויצירה אלה לא נפסקים בגבולות העצמי, הם נוטים להרחיב את גבולות תהליך היצירה העצמית על ידי הפיכת חומרי חייהם ליצירות אמנות בעלות זכות קיום נפרד מזה של יוצריהן.

 

3.     מי שאל בקרבו

ביוון העתיקה סופר נחשב מי שאל בקרבו – בבסיס מחשבה זו עמדה גישה מיסטית. היוצר נחשב גאון שגאוניותו נובעת מתורשה.

החל משנות הששים של המאה ה-20 פרחו התיאוריות הסביבתיות (להבדיל מתורשתיות) ובמקביל תפסו את היצירתיות כפוטנציאל אנושי אוניברסלי ולאו דווקא ככישרון של יחידי סגולה.

חקר סיפור החיים צמח מתוך הגישה הנרטיבית, שמעמידה במרכז התעניינותה את הנרטיב, כפעולה שכלית ראשונה של ייצוג, פירוש והבניית העולם.

הזהות הנרטיבית – המספר הוא המרכז הפעיל והמארגן שלה – מלקט את חומריה מתוך המשא והמתן החברתי שהוא מקיים, מפרש, עורך ומעצב אותה תמידית, דרכה מתגלמת שאיפתו היסודית לארגון הידע והניסיון שלו, ולמציאת משמעות לקיומו. הגישה הנרטיבית אומרת: את החיים אי אפשר להבין אלא דרך הסיפורים שאנו מספרים עליהם.

וכפראפרזה על דברי סארטר, בחיים מסופרים ניתן לגלות את כל המבנים היסודיים של הסיפור.

חיינו נראים כשדה של פעילות בונה אשר מקורה באינטליגנציה הנרטיבית באמצעותה אנחנו מנסים לגלות את הזהות הנרטיבית שלנו. כמו בהבנה של יצירה ספרותית הזהות הנרטיבית מספרת סיפור טבול במיתוסים ובסמלים שמנחילה לנו התרבות. כאן וגם כאן אנו מוצאים דינאמיות של פירוש ופירוש מחדש עם כל "קריאה" חוזרת. בדרך זו אנשים לומדים להיעשות למספרים של הסיפור שלהם, גם מבלי שיהפכו באופן מושלם לסופרים של חייהם.

הערכים התרפויטיים הגלומים בסיפור החיים כסוג של זהות נרטיבית ברורים – הסיפור מתפקד כשיטת למידה באמצעותה מעצב האדם את תפיסותיו לגבי עצמו ולגבי עולמו.

    אמנם אלבר קאמי אמר (1970): כל אדם שואף להפוך את חייו למעשה אמנות, לרומן. אינני בטוחה שאמנם כך הוא הדבר, שכן אל לנו לשכוח שקאמי היה סופר. ובין השאיפה למימוש בכל זאת, נבדלים הסופרים מכל מספרי סיפור חייהם, ביכולתם להגיע לסיפור אוניברסלי, בפרספקטיבה הפילוסופית והאסתטית של סיפורם, וכמובן בכישרונם לחולל קסמים בשפה.

 

 

 

4.     אינטליגנציה נרטיבית

בעידן הפוסט מודרני של התפרקות הזהות, האינטליגנציה הנרטיבית היא שתקבע אם אדם יספר טוב יותר או פחות את תחנות המסע המקריות של חייו כהיסטוריה קוהרנטית. שלמה. כסיפור אחד אחדותי. הרצון לספר היטב נובע מהצורך האנושי הבסיסי לתת לאוסף הניסיונות של כל אחד  - משמעות.

הזהות העצמית הנה סיפור כולל, מתהווה ומשתנה, שמספר האדם לעצמו ולאחרים על מה ומי שהינו בעולם, כפי שהוא נתפס בעיניו. סיפור ייחודי וחד פעמי זה מבוסס על עובדות, על מבנים ראשוניים ובעיקר על פרשנות המארגנת את כל אלה יחד, מתוך חתירה לקוהרנטיות, לתחושת ערך ומשמעות, וכן לקבלתו של הסיפור ככזה גם בעיני האחרים.

זהות ויצירה הנם תהליכים משולבים, משלימים ומזינים זה את זה. ככאלה, הם גם מעידים זה על זה ואינם ניתנים להבנה שלימה אלא מתוך ראייה הוליסטית.

    נעזרתי בציטוטים רבים על מנת לפתח תיאוריה חדשה זו, הדוחקת את האינטליגנציה הרגשית ה- E.Q., שמצידה החליפה את האינטליגנציה האינטלקטואלית ה-I.Q., התיאוריה על האינטליגנציה הנרטיבית N.Q.. ולכן גם אסיים בציטוט שאני מזדהה איתו יותר מכל, גבריאל גרסייה מרקס כתב: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".

 

*

חובה נעימה היא לי להודות כי הרעיון בדבר האינטליגנציה הנרטיבית נולד בי אל מול עבודת הדוקטורט המרתקת: "זהות עצמית ויצירה" שחיברה דר' דבורה בן שיר, ובה בדקה את תהליך בניית הזהות של אי אלו סופרים ואני בתוכם.

את שאר הערות השוליים ומראי המקומות אחסוך מכם. מי שממש רוצה הפניות יפנה אלי בכתב