שיעור ראשון ברכיבה על סוסים

פרק מתוך הספר

ספרות. אמנות. ביקורת.

נ.ב/ משה דור

זילברמן: דקות ורגישות

רק עכשיו, בתוקף נסיבות שלא היתה לי שליטה עליהן, נתפניתי לקרוא את "שיעור ראשון ברכיבה על סוסים", קובץ-סיפורים ראשון ברכיבה על סוסים", קובץ-סיפורים ראשון למחברת שלו, דורית זילברמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

על גב הספר, שראה אור אשתקד, נאמר, כי הוא זכה בפרס מטעם קרן תל-אביב לתרבות ולאמנות. אני שמח על כך. זהו אחד המקרים המאושרים שבהם התרשמותי מיצירה כלשהי עולה בקנה אחד עם זו של השופטים שפסקו לה פרס. יש מקרים הפוכים.

דורית זילברמן לוקחת את נושאיה מן התחום "הבנאלי" של חיי משפחה – ומוכיחה, בדקות וברגישות, כמה לא בנאליים הם החיים האלה. האדם מורכב הרבה יותר ממה שנדמה כשנפגשים איתו במסגרות המקובלות. והואיל והסופרת היא אשה, היא מגלה הבנה יתרה להתרחשויות הנפשיות של גיבורותיה העוסקות בכל המלאכות הביתיות הרגילות והשגורות – התרחשויות ההופכות את הקערה, או הקערות, על פיהן.

ודאי, אי-אפשר בלי שדמויות "ספרותיות" תפלושנה אל חדר-האורחים או אל חדר-השינה. אבל גם הדמויות הללו מתקבלות על הדעת ומשתבצות בזרימה הכביכול-אפורה של חיי הבית. דורית זילברמן נשמרת מפני הפרזה, וזו סגולה טובה אצל כל סופר, ולא רק אצל סופר מתחיל.

יש למחברת "שיעור ראשון ברכיבה על סוסים" תודעת שפה. הלשון המשמשת אותה בבניין סיפוריה איננה גולשת על גדותיה, איננה גבוהה מדי או צבעונית מדי. ואף לא דלה מדי, מה שלא בהכרח מעיד על ריסון עצמי, כי אם פעמים לא-מעט על דלדול המקורות.

הכלל, דורית זילברמן ראוייה שיעקבו בעניין ובאהדה אחר הצעדים הבאים. סבורני שהיא כישרון ודאי. אם עודנה מתגוררת באילת – ככתוב על העטיפה – ומרביצה שם תורה בבית-הספר התיכון, אני רוצה לקוות, כי הגילויים האחרונים על איכות החיים בעיר-הדרום לא יסיטוה מהתעסקותה הספרותית.

ואולי יספיקו לה זוויות חדשות להתבוננות יוצרת?

קובץ סיפורים זה זכה בפרס מטעם קרן תל אביב לתרבות ולאמנות בשנת 1980. הסיפורים רומן למשרתות והכנות לרומן התפרסמו בחוברת פרוזה; הסיפור בין שתיים לארבע התפרסם בעיתון 77 והסיפור שעור ראשון ברכיבה על סוסים הופיע בחוברת עכשיו

אני מתעוררת ……….
הפגישה על מדרגות האוניברסיטה לא יכולה להיות פתיחה. זוהי לכל היותר בחירה שרירותית של אירוע לצורך ארגון הסיפור. הפגישה על מדרגות האוניברסיטה אינה מייצגת דבר, ואינה מהווה נקודת מפנה אלא אם כן היא משועבדת לסוף.

אהרונה עלתה להרצאה, ואיילה יצאה מן האוניברסיטה, לאחר שישבה כמה שעות בספריה. שנתיים לא היה ביניהן קשר, וכשהיה הן היו בעיר אחרת וההירארכיה ביניהן הייתה לגמרי ברורה: איילה הייתה המורה ואהרונה הייתה התלמידה, ולא סתם מורה, המורה לספרות והמחנכת. פתאום פה, על מדרגות האוניברסיטה הייתה איזו סקרנות ביניהן שנשאה אופי של תחרות, כמו שתי חתולות שמרחרחות זו את זו.

מה את לומדת? ואיפה את גרה? אפילו לא ידעתי שאת גרה ברמת אביב, ממש שני רחובות ממני, הן אמרו זו לזו והחליפו מספרי טלפון.

אולי אני צריכה לכתוב בגוף ראשון. למה קשה לי להגיד את המילה הנכונה: אני. שאני מדברת על עצמי. אני אהרונה.

אני כותבת כדי לשנן לעצמי מה ניתן ללמוד מהקשר בין הדמויות. המילה "צמיחה" אומרת לי הרבה. זה לא "להתפתח" או "להתבגר", זה לצאת מעורי, לצאת ממלכודים ישנים, כמו מעור נחש. לא מתגמש ומתמתח, רק נושל ונושר. ואז באה הצמיחה. האם מדרגות האוניברסיטה היו ההזדמנות לצמיחה הזו.

אחרי הפגישה על המדרגות זכרתי את איילה ישובה למחצה על שולחן המורה, לפני הכיתה. ידה חטובה, פרק היד צר, על גב היד, על גידים מעט בולטים, מתוח עור עדין וחלק. האצבעות דקות וארוכות, הציפורניים שקופות, על אחת מהן טבעת עם אבן תכולה גדולה. פעם ראשונה ראיתי איך היא מניעה את ידה בעת מתן הסברים. החזיקה עיפרון בשתי אצבעות, והאבן ריחפה כמו פרפר גדול. עקבתי אחרי הרפרוף, המבט שלי שקע אל תוך אבן התכלת, המבט שלי הלך והסתחרר בצורות מעגליות חסרות חוקיות, נחקקות באוויר. להרף עין, כמו שובל של כוכב שביט, נחקקה התכלת בזיכרוני ונעלמה.

חדר הכיתה הסתחרר לעיני. הייתי מהופנטת. לא שמעתי דבר ממה שנאמר. ברקע ראיתי את רגליה החשופות בחצאית מיני, שלובות זו על זו, העיפרון בידה הפך פומית ארוכה, ובתוכו סיגריה. מה עושות לתלמידה רגלי מורתה המעוצבות בדיוק כמו שהייתה רוצה לעצמה. מה באמת הן עושות. והטבעת קפאה לפתע. העיניים שלי נתקעות. כל חלל הראייה שלי מלא מהכחול שלה. לאט לאט חודר לתוכי השקט שהיה בכיתה. המורה לא הסבירה. התלמידים לא השתתפו. קרה משהו. ניסיתי לשחזר את הרגעים האחרונים כדי להיות עם כולם: היא שרטטה באוויר עם העיפרון שלה, ניסתה להסביר נקודה חשובה, העיגולים התרחבו והלכו, ואז בקשת רחבה עף העיפרון וצנח על רצפת הכיתה. היא הסתכלה באסתי שישבה על הספסל הראשון בצד, כולם יכלו לראות, העיפרון נח בין שתיהן.
איילה הסתכלה באסתי במבט של מרות ואחר כך בעיפרון, מצפה שירימו ויגישו לה אותו. רק כך יוכל השיעור להימשך. אסתי הסתכלה בעיפרון, חזרה אל המחברות, הסתכלה במורה, הסיטה בגאווה את צמתה לאחור וישבה נכונה לקראת הבאות.

התנערתי ועקבתי בעירנות אחר מאבק הכוחות הזה, והשתעלתי שיעול מלאכותי כדי לרמוז על דעתי. מרגע זה הפכתי גם אני לחלק מהתמונה, כאילו אני משסה את המורה באסתי, כאילו עכשיו היא חייבת להוכיח את סמכותה, אחרת הלעג שלי ינצח.

"אהרונה, קומי וצאי מן הכיתה," איילה ציוותה בעברית הפדגוגית שלה. היא נטפלה דווקא אלי כמין מוצא של כבוד.

המורה לא הוכיחה את עליונותה אבל גם לא התכופפה להרים את העיפרון. המורה עברה לעניין אחר וכך התמוסס המצב: המבטים, התגר, הלעג, נותרו ללא חיזוקים, וכעבור רגע לא היו. היא הייתה המורה שלי והיום שתינו סטודנטיות לספרות תואר שני.

אחרי המילה "צמיחה" בא המושג "היות שם", שהפילוסוף קאנט חתום עליו: הדברים כפי שהם שם. אנחנו יודעים רק מה שהדברים מפעילים בהכרתנו, אבל מה הם הדברים שנמצאים שם. אני אף פעם לא בטוחה במה שבאמת היה שם. עכשיו זה כבר לא מושג בפילוסופיה, זאת הצמיחה שלי נאבקת לראות את הדברים שנמצאים שם בחיי. "היות שם": ההרגשה שלי של טיפוס על הקירות. אני בחדר שלי, במיטה, חסרת נשימה. אני מרגישה את דפנות הקיבה לא מוגנות על ידי המיצים שלהן. אז מגיעות חומצות העיכול ומטפסות עליהן, חורכות אותן, מעצבנות אותן. אני הולכת ומקיפה את החדר אבל לא על הרצפה, אלא על הקיר. אחר כך על התקרה עם הראש למטה, על הקיר השני ושוב על המיטה. הדם יורד לפנים כמו בקבוק שקוף שמתמלא ושני אדי קיטור יוצאים לי בשצף מהראש.

מה באמת היה ביני ובין המורה איילה. האם היה בינינו משהו בכלל. ואולי דבר מכל אלה לא באמת קרה, אבל במשך השנים ניסיתי לזכור ולהאמין רק לגרסה שלי.

אחר כך הטיפוס ייפסק. הצמיחה תושלם. אחר כך אראה את הדברים הנמצאים שם, בלי שאריות תפאורה. ואז אכתוב.

פתיחה: ארוחת בוקר מאוחרת

אהרונה התעוררה כשראשה כבד והולם, עיניה נפוחות. הילדה בכתה, היא ניגשה אליה ודחפה את המוצץ לפיה. התינוקת לא נרגעה. אהרונה חיפשה את השעון, השעה עשר וחצי, החליפה לה חיתול, הושיבה אותה בזהירות בעגלת הישיבה, הסיעה אותה למטפלת. שמישהו שיש לו כוח ייתן לה חום. חזרה הביתה: אין חלב לקפה.

ניסתה את מזלה בטלפון:

הלו?

כן?

איילה? לא הלכת לאוניברסיטה?

אני מחכה לטכנאי, מכונת הכביסה שלי התקלקלה.

אני באה.

מה קרה?

אין לי חלב, אין אף כוס נקיה, יש פה אוויר דחוס של שינה וריח של שתן, נרדמתי בין ספרים וסיגריות, המאפרה התפזרה לי על הסדין. על שיירי התפוחים יש זבובונים.

ילדה מחפשת אמא, אמא מחפשת אמא, מחפשת מישהו שייתן לה חום. ילדה ילדה ילדה.

ארוחת בוקר מאוחרת: לחמניות טריות, עגבניות אדומות, גבינות ונקניק, יוגורט, חמאה וקפה מהביל.

איילה אמרה, גם אני ישנתי עד מאוחר, הילדים התעוררו בשש בבוקר, הדלקתי סיגריה ונרדמתי שוב. לקחתי אותם למעון. הייתה לי התקפת שיעול נוראה, אני קמה בבוקר ספוגה ליחה, הריאות שורפות לי, אין לי ברירה, אני מוכרחה לחזור למיטה. אבל אני לא יכולה להפסיק לעשן, גם כשאני מתהפכת מצד לצד מתוך שינה, אני חושבת על סיגריה. צריך להמציא מתקן שיחזיק סיגריה דלוקה על יד המיטה.

אהרונה הסתכלה בגבינה הלבנה, החמאה בלחמנייה, הכל טרי, הירקות השטופים במים קרים. הוקל לה. עוד מעט תוכל לסדר את הבית, לבשל צהרים לתינוקת. פתאום הביאו את אריק, הבן של איילה, בוכה מהמעון. הוא בוכה כל הזמן, העוזרת של הגננת אמרה, אתמול לא באת לקחת אותו בדיוק בארבע אז מהבוקר הוא לא רוצה להישאר.

אריק, איילה מנסה בקול סמכותי ושקט.

איפה אבא? אני רוצה את אבא!

אבל אבא בעבודה, אריק. (בכי) אתה רוצה לדבר אתו בטלפון?

איילה לקחה את אריק לחדר השינה לדבר משם ובינתיים הציתה סיגריה. היא חזרה למטבח, אריק הניח את השפופרת מיד (בכי) ובא אחריה.

בוא, אריק, אמא תחבק אותך, לא צריך לבכות.

לא, עזבי אותי.

אריק אתה יודע שאמא אוהבת אותך.

לא. עזבי. הידיים שלך קרות. תמיד את מחבקת אותי בידיים קרות. הידיים שלך חמות רק כשאת לובשת מעיל והולכת מפה.

אהרונה לא העזה להרים אליה עיניים, הסומק הציף אותה, בושה עלתה ולחלחה את העור מתחת לעיניים, או אי נעימות, יותר נכון אי נעימות: פתאום ההבנה החודרת הזו מילד בן ארבע. כל יום אחר הצהרים אמא מתלבשת יפה והולכת ללמוד. אבא מגיע מהעבודה, יושב לשחק עם הילדים, אריק ואחותו מתיישבים על המיטות שלהם ועושים פיפי ומקשקשים על הקירות. אחר כך אבא מכין ארוחת ערב, אמבטיה, ואז כשהם נקיים ומסורקים אמא באה אליהם, ונותנת להם נשיקת לילה טוב.

אריק יודע. הוא מריח את ריח הבושם. לפני שאמא חזרה ללמוד היא הייתה כל הימים בבית בחלוק הישן שלה. ככה אבא היה מוצא אותה. היא הייתה סגורה בחדר שינה ואבא היה מטפל בהם. גם עכשיו אבא מטפל בהם אבל אמא לבושה מכנסיים הדוקים, עקב גבוה, ונזהרת שהתיק לא יישמט מעל כתפה. ואריק עומד מולה נטוש ובלי כוחות, ממש כמו ים.

אל תלכי, הוא פוקד אבל היא הולכת והוא בוכה. הוא ילד קטן וזה טבעי שהוא בוכה, ככה היא אומרת.

הכרתי גבר, אהרונה אומרת.

מה?

הכרתי גבר, הוא עושה לי את זה. קבענו למחר.

יופי, אבל את לא מתכוננת לפגוש אותו ככה.

איך ככה?

מוזנחת כל כך.

אז מה לעשות?

תני לי להכין אותך, רוצה?

טוב, כן, בטח רוצה.

אני כבר קובעת לך תור במספרה שלי, ואחרי זה אנחנו שותות קפה ואת מספרת לי עליו הכל.

פתיחה לתסריט אפשרי

פנים. ערב. חדר שינה.

אהרונה יושבת על כיסא מול הראי ואיילה מתקנת לה את הפן שגילי הספר עשה לה בבוקר. מהבוקר אהרונה מרגישה כמו בחלף עם הרוח. היא יוצאת לפגוש את אהובה. כמו הגיבורה היא מציצה במהירות בראי בפעם האחרונה וצובטת את לחייה. כשראתה את הסרט הייתה ילדה ולא הבינה למה לה לצבוט את לחייה. כדי שיהיו סמוקות, טיפשה. איילה מורידה לאהרונה שערות מהרגליים. היא מורחת לה על הרגל שעווה דביקה וחמה, מהדקת בד סדין ישן ומושכת אותו במהירות נגד כיוון הצמיחה. זהו. שתהיי יותר סקסית בפגישה.

דווקא נהניתי לערוך במספרה דיון אקדמי מקיף על בריאות השיער שלי, אהרונה אומרת. זה שבראש אני מתכוונת. לבוא איתך למספרה היה כמו להיכנס לתוך כוורת דבורים, כולן מתייפות כדי להיות ראויות למעט דבש בלילה.

ביררתי קצת על הגבר שלך הלילה, איילה אומרת, אומרים שהוא גבר לא רגיל, אבל אל תצפי ממנו ליותר מרומן קצר. הוא לא גבר שמתקשר, אבל נצלי את ההזדמנות. זהו, תסתובבי חזרה. אולי תורידי את התחתונים, כדי שלא יתלכלכו? אהרונה מורידה. מפסקת את רגליה ומחכה בהכנעה לכאבי המריטה.

זה איזור רגיש, אני יודעת, אני אעשה את זה בשיא העדינות, איילה אומרת. אהרונה מכווצת, רואה את פניה של איילה קרובות מאוד אל ערוותה, בודקת את כיוון השערות לפני המכה.

איילה נזכרת פתאום במיקה בת השכנים, שהייתה ישנה איתה פעמים רבות באותה מיטה. איילה משתדלת להתרכז ברגל שליד הערווה, אבל גונבת מבטים, מבחינה בקווים מטושטשים מתחת לשיער.

את שומעת במה נזכרתי פתאום? איילה אומרת. בחברת ילדות שלי, שקראו לה מיקה. פעם מיקה אמרה שכואבת לה הבטן. אני אבדוק אותך, אמרתי לה בביטחון של מורה, גם לי היו כאבי בטן ואימא בדקה לי. אולי יש לך תולעים, זה מרוב ממתקים, תתפשטי. אימא לא הייתה בבית, אבא היה בעבודה. זה לא היה בחדר שלי, אלא בסלון, בחדר זר בין רהיטים גדולים וכבדים. מיקה הקטנה לא מבינה, מובלת, מאחורי הכורסה הגדולה שהייתה בגובה שלי. מיקה שכבה על גבה, על השטיח, ואני בדקתי לה את הבטן, לחצתי בקלות על הבשר הרך, יישרתי לה את הרגליים, ליטפתי אותן, פיסקתי לה אותן בתנופה. פתחתי לה את השפתיים מלמטה, מיקה התכווצה, רק לראות אם יש לך תולעים, אמרתי. שלחתי אצבע דקה, נגעתי קצת ונרתעתי. אחר כך לחצתי לה על הבטן. אין! פסקתי. עכשיו תטפלי את בי. לי יש כאבי ראש.

סיפור יפה. גם אני שיחקתי ברופאה עם ילדות מהבלוק.

חכי, אני אביא מגבת רטובה לנגב מה שנשאר מהשעווה. איילה הביאה מגבת חמה ומגש ענבים. ענב אחד מוכן בידה והיא מכניסה אותו לאהרונה ישר לפה, ואוכלת אחד בעצמה.

תודה,

חבל שאת לא נשארת, הערב רק התחיל, איילה יותר לא אומרת מאומרת.

אהרונה יוצאת לפגישה עם הגבר שלה. איילה נשארת ריקה בבית. יושבת לשולחן הכתיבה העתיק שלה. יש לה עט ציפורן וכסת דיו כדי שתוכל לשחק את כל המשחק. היא כותבת מכתב לאהרונה.

"הענבים שהיו שם על יד הקימור שבין המותן שלך לישבן הם שנשארים חרוטים בזיכרוני. הגשתי לך ענבים שחורים סגולים, לא לפני שהענקתי להם ארומה של ערווה, מתנה ממני.

רציתי אותך, אבל זה לא היה כמו בסרטים, שפת הגוף שלנו נבוכה. לא ידענו מה לעשות בידיים שלנו. והמבטים התחמקו אלה מאלה. בואי נערוך שתינו הצגה לגבר אחד. אני יודעת שלזה תוכלי להסכים. ככה זה יהיה: אנחנו על מצעי סטן בצבע קרם וקערות הפירות על ידנו והפרחים שתביאו לי מסביבנו, ואת רזה ויפה. התלתלים שלך יפים מהשיער החלק שלי. הגוף שלך רך ועגול ואיפה אני. הענבים הסגולים מתפזרים סביבנו ונפצעים על המצעים המבריקים ומתפוצצים תחת הגופות שלנו המתגוללים.

ארוס הוא היפה באלים, ארוס פוסע עכשיו בים ולוכד נשים כמוך, וזאת שנתפסת דעתה נטרפת. אל תתמסרי לו הלילה. זה מסוכן, אהרונה.

ענבים מציפים את גופותינו העירומים, את פלח ישבנך הסוסי, את שדך העסיסי, ואותי."

פתיחה שלישית אפשרית לא פחות

אהרונה התעוררה במיטה שלה הלבנה. עיניה שורפות, כאילו נצרבו באלכוהול. אתמול חזרה מהפגישה שלה מאוחר, כמו שלוש בנותיו של הסנדלר, שישנו כל היום ובלילה נעלמו אל הנשף, ורקדו כל כך עד שהנעליים החדשות שתפר אביהן התבלו בן לילה.

היא שלחה את ידה אל הטלפון המונח על המיטה, והשפופרת זרוקה לידו. כנראה שבעטה בה מתוך שינה.

איילה הרימה את השפופרת:

איך היה? איילה שאלה בקול מפתה דמוי שמחה.

היה. אהרונה נסגרה כמו אגרוף קמוץ. לא מסכימה לפרק את האינטימיות שהייתה לה אתמול, לא מוכנה לשלם את המס.

איילה כועסת. זה היה חלק מההסכם.

אבל לספר בבוקר מה שהיה בלילה זה כמו להקיא מייד אחרי האוכל. רגע. צריך לעכל. צריך לנשום את זה פנימה.

קולה הקר של איילה החל להבהיר לאהרונה את הבוקר.

אהרונה פוחדת להתעורר לבד. היא מבלה את הלילה כמו ששלוש בנותיו של הסנדלר מבלות את הנעליים שלהן, חוזרת עייפה מכדי לחשוב על העובדה שגם הלילה תישן לבדה. לישון עכשיו. לישון. לשמוט את הנעליים הבלויות מהנשף, ולישון בתוך בגדים מיוזעים-מבושמים. אבל איילה רוצה לדעת איך היה והיא איילה.

נשארה עוגה מאתמול? אהרונה שאלה.

כן, איילה התגרתה.

אפשר לבוא לכוס קפה? אהרונה פחדה.

אני מנקה עכשיו.

אני יכולה לעזור לך, אמרה אהרונה כמעט מתחננת, רק לא להישאר לבד. אל תכעסי, אני לא מספרת לך, לא יכולה עוד, אבל אל תכעסי, אמא, אני אנקה בשבילך, אני אעשה הכל, רק תסלחי לי, בבקשה.

יש לך בבית סיגריות? איילה סגרה את השיחה במוצא היחיד. שאלה שהיא הוראה. עליה לספק סיגריות, רק כך תתקבל.

הן גרות קרוב זו לזו ואף על פי כן עשתה אהרונה דרך ארוכה. יצאה מחדרה ועברה עוד שני חדרים קטנים, דחוסים ברהיטים, בדים, בגדים, נעליים, כלים, פירות מרקיבים. נעצרה ליד החלון הגדול הפונה אל המרפסת. היו לה עשרות עציצים ומאז שבאה לדירה הזאת ראתה אותם מתים. לאט לאט חדלה להשקות אותם. השרכים שהיו תלויים מגובה החלון, השתרכו עכשיו למטה חומים ויבשים. הבוקר התמוטטה גם הפטוניה. אלה היו החדשות מהמרפסת, בדירה המתפוררת והולכת שבקומת הקרקע. היא הייתה אדישה ויצאה את הדלת מבלי לנעול. כל מה שרצתה זה להתעורר אל מקום אחר, ומייד כשקמה הייתה מחייגת ומבקשת מקלט אצל איילה. הבוקר לא הייתה רצויה שם, למרות שזכרה שאתמול איילה הזמינה אותה לארוחת בוקר.

היא הלכה בשביל לאורך הבלוק, והגיעה לצד האחורי, איפה שפעם היו חבלי כביסה. היום לא תולים כביסה בחוץ. עכשיו פחי אשפה וחתולים נוברים שם בבוקר. אחרי החבלים דרך עפר קצרה המסתיימת בערמת חצץ. בונים לא רחוק משם וילה חדשה. כבר סילקו משם את הערמה, אמרה לעצמה כשיצאה יחפה מהבית. תמיד הייתה בהרגשה שערמת החצץ ארעית. שאמנם היו מפנים אותה אבל מייד שופכים חדשה, ותמיד היה עליה לעבור את קטע הדרך הזה בדקירות חדות בכפות רגליה.

עכשיו קטע הדרך בין העצים, אפשר לחשוב שהיא חוצה הרגע את קו המשווה בתוך צמחיה טרופית סבוכה. העצים הרכים יצרו מערה, השביל היה צר מאוד, שרכים התפתלו עליו, המקום לח ומוצל, מן הצד השני סלעיה מלאכותית ובתוכה צמחי גן סביוניים. בלילה דלק בקטע הזה פנס שפיזר אור ערפילי ונמס. היא עברה בדרך הקיצור הזאת בתחושה של יופי וחשש.

ביתה של איילה.

עכשיו תתני את הסיגריות שהבאת. אבל גם אני רוצה לעשן, אהרונה אומרת לעצמה בלחש, כל עוד בלבב. עוד מעט היא תבקש את אצבעה לראות אם כבר השמינה מספיק ואם אפשר כבר להשליך אותה לתנור. סחרחורות של בוקר הציפו את אהרונה, הראש שלה המום משינה ואלכוהול, היא רוצה כוס קפה, אבל שלא תצטרך להכין בעצמה, שיתנו לה, שאיילה תטפל בה, שתלטף אותה.

הבטחת לספר לי הכל ועכשיו את לא רוצה לשתף אותי, אמרה המורה בשקט.

אהרונה תלמידה גאוותנית. לפני כמה שנים, בכיתה, העיפרון עף מידה של המורה, נהיה שקט מתוח בכיתה, כולם ידעו שהמורה המלכותית שלהם מצפה שיעשו למענה דברים. אסתי העיפה את צמתה השחורה לאחור בתנועה מרדנית. אהרונה קינאה באסתי. איך היא ידעה להתנגד וכמה לה קשה. למה היא לא יודעת לעמוד על שלה. הרי עוד מעט תישבר ותשלם את האתנן.

דווקא עליה התפרצה המורה ואמרה: "אהרונה קומי! וצאי מן הכיתה."

איילה מדליקה סיגריה בסיגריה. נושפת עשן ללא הרף, מסתובבת חסרת אונים בסוגרה. היא הלא הכינה את אהרונה וטיפלה בה ועכשיו היא בחוץ. והיא כועסת.

אהרונה ישבה נמוכת רוח. רעבה. לא מעזה לבקש את כוס הקפה המובטחת. על סיגריות בכלל אין מה לדבר. גווה היה מקומר, חזה מכונס, עיניה נעוצות בריבוע קטן של עוגה וידיה אסופות בין רגליה.

למה אני לא מודה בשום דבר, מה כל כך קשה בלתאר את הרגע שבו קלטתי מה איילה רוצה ממני. ומה אני בעצם רוצה ממנה. הרי כל הפתיחות הללו נועדו רק לסגור. לכסות במטפחות צבעוניות סגולות וטורקיזיות וירוקות את מה שהבנתי ולא הבנתי כל העת מבעד לשקיפות שלהן. אולי אני אתאר את מה שקרה בפשטות, בלי כל הפתיחות המעוצבות האלה. הלכנו למספרה בשיכון בבלי. אני ממש לא הייתי שייכת לשם. הרגשתי כמו לכלוכית שהגיעה לארץ הדוגמניות.

הדוגמניות קמות בבוקר, יושבות שעה קלה באמבט, אחר כך לובשות מגבעות, מטפחות, עניבות, סיכות צבעוניות נעוצות בבגדן, מסרקות גדולות בשערן, מכנסיים גבריים רחבים על רגליהן. עושות במספרה את הציפורניים. המניקוריסטית לוקחת אחת מהן, מסובבת אותה בין כולן ומראה את העיצוב המיוחד, ואת צבע הדם הקרוש על הציפורניים. לוקחים את איילה לחפיפה. אני רואה איך היא מתמסרת, איך היא מפקירה את עצמה בידי החופפת, עוצמת את העיניים, ורעד קל עובר בכתפיה. היא מכורה לנגיעות האלה בשיער. רק בשביל זה היא הולכת כל שבוע למספרה. נערות תיכון רעננות ונשות השיכון מחכות לתורן. מסתכלות בדוגמניות המוכרות מהעיתונים. אחר כך מסתכלות בעצמן באי נוחות. בלונדון המציאו שיטה להשתיל ריסים מלאכותיים. גם אני רוצה לדעת להתמכר כמוה. מה יש לפחד. מה כל כך מדאיג בזה. הזמרת העולה מבטיחה לספר שתיקח אותו לסיבוב ההופעות שלה בחו"ל. היא מוכרחה את ניעור התלתלים האחרון מידי האמן, לפני שהיא יוצאת אל הקהל שלה. איילה רוצה אותי. זה העניין. היא משחקת בתפקיד אמא שלי, מורה שלי, חברה שלי, אבל היא פשוט רוצה לגעת בי בכל הגוף. המניקוריסטית מרצה על שחרור האישה: אמרתי לבעלי, רק לך מותר להחזיק פנקס טלפונים? ככה אמרתי לו. ישר בפנים. תראי, אני לא קנאית, רק שאני כועסת עליו אני זורקת לו את העניין הזה עם הטלפונים. אני חולמת, שומעת ולא שומעת מה אומרים סביבי. כל אחת זורקת פה משפט וכולן מדברות עם כולן. אני, כאילו ברק פגע בי. חתך אותי בזיג זג לאורך כל ההכרה. רונית רינת, שהייתה מלכת היופי, מסתובבת בחברה הגבוהה בלוס אנג'לס, אני הייתי אצלה. איך שהיא נתנה לי גוד טיים, בעלה סתם זקן, מה אני באמת רוצה? יהיה לי אומץ לעשות את זה איתה? כל מה שאני צריכה זה רק להניח לה לעשות לי מה שהיא רוצה. ושהייתי בלונדון? אני אומרת לך מילאו אותי בקרמים ותכשירי איפור, בלונדון הם לא עוזבים אותך, יש להם שיטות, חיפשתי את הכוכבים האלה, הנוצצים, שמדביקים מתחת לעיניים? יצאתי עם קרמים.

תבנית ידועה ברומנים, איילה אומרת כשהמגבת כרוכה על שערה, הנשים כמו תמונות אמנות. היא אחרי חפיפה עכשיו. כל הטקסיות הזו הקשורה ביופי, כשהנשים בינן לבין עצמן. כמו בחלף עם הרוח, זו עוזרת לזו לרכוס את שרוכי המחוך, התופרת מסמנת בינתיים בסיכות את המכפלת. האחות הקטנה מאפרת וכל זה מלבה כל כך את התחושה שתהיה הרפתקה.

בערב איילה המשיכה להכין אותי לפגישה עם גבר שרק הגביר את בדידותי. היא מרטה לי את השיער בשעווה מהרגליים. זה כאב אבל המתח היה גדול מהכאב ומענג ממנו. איילה הציעה מסירות ואהבה בין הענבים, אבל אני רק חשבתי את המחשבות הפחדניות שלי, אני חשבתי, אולי כך היא מפילה את כולן בפח, ואת, איזה קורבן קל את. כאילו מטפלת בי ומכינה אותי אל הגברים שלי, בעצם קוראת לי להתעורר אליה, אבל לי אין אומץ. למה לא להתגלגל אליה על מצעי הסטן, למחוץ את הענבים הבאים בדרכי, ולהצטנף בין זרועותיה, להתכרבל בתנועת יניקה על הגוף שלה מבפנים, הגוף שלי על הגוף שלה, השפתיים שלי על השד שלה… אבל לא. אני מניחה לה לנהל את העניינים, רק למראית עין, גדלה לי שם בתוכה, עוברית שכמותי, עד שמגיע הרגע ואני בועטת. אל תשכחי שאני הייתי המורה שלך, היא מנסה ניסיון אחרון, אבל אני, שיודעת כמה היא חושקת בי, מחליטה להתעלם מעצמי וללמד אותה שיעור.

horses72

סיפורים מתוך התת מודע