תמצאי לי אהבה

דרי אהובתי"

אם תתמסרי ותתני לי להוליך אותך במסע הזה – תירפאי.

זהו מסע תחנות של רכבת הדמיון.

התחנות הן תחנות של כתיבה ואל תגידי שאין לך כישרון לכתוב: כל מה שצריך זה כישרון לראות.

באנגלית קוראים לכדור נגד כאב ראש "רוצח כאב". בעברית זה נשמע מרוכך יותר: קוראים לו "משכך כאב"

המסע שלך הוא מסע קשה, אבל גם משכך כאב.

כשתגיעי אל סופו תמצאי אהבה.

וגם אם לא תצאי למסע בעצמך, אחרות יצאו למסע למענך ויעזרו לך. האנרגיה שלהן תעבור אליך, כי משק שפתי האוהבים ביפן יעורר סערה טרופית בלבבך.

בשבילך כתבתי את הספר הזה.

באהבה.

יונה ניסים.

ביקורות

"תמצאי לי אהבה" מאת דורית זילברמן הוא בעיני רומן מרתק, משעשע ומקורי.
קראתיו בהנאה ובהתפעלות.
מערכות היחסים שבין דרי לילדתה, לבעלה, לאמה, לרוחו הנוכחת-מקרוב של אביה,
וכן בינה לבין אהובתה-צרתה יונה ובינה לבין המלאך-השומר שלה,ולאדק
כל אלה מעוצבות בדייקנות, בכישרון, ביד קלה וחכמה.

עמוס עוז
(הופיע על הכריכה האחורית)

שלי בלוך לקחה את "תמצאי לי אהבה", החדש של דורית זילברמן, לידיים. לקחה ואל נפרדה. "הפרקים הקצרים והכותרות שמצליחות לא לגלות את תוכנו של הפרק גרמו לי לשכוח את עצמי אי שם ולהיסחף עם הזרם"; "פתאום, משום מקום, בין הדמיונות והעברית המרגשת, שרק מי שבאמת מכיר את נפתוליה ידע להוסיף אותה לסל החוויות של הסיפור, צצה אצלי תובנה חדשה… מי שיקשיב לקולות הפנימציים של גיבורי הסיפור הזה ימצא עצמו מכוון בעדינות את הטונים שלו מחדש."
25/03/2006 שלי בלוך GO GAY

עמ' 143- "שאר רוח" מאת: סמדר סולומון

כתב עת "הורים וילדים גיליון 220 מאי 2006"

להשתחרר מהבאגים
שיחה עם המחברת דורית זילברמן לרגל צאת סיפרה החדש, על החיים ועל כוחה התרפויטי של הכתיבה.
בימים אלה יוצא לחנויות ספרה ה-17 במספר של הסופרת דורית זילברמן – "תמצאי לי אהבה". חוץ מהיותה סופרת, זילברמן היא גם דוקטור לספרות ופילוסופיה ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת במרכז התרבות בית אריאלה בתל-אביב. בספרה האחרון היא מגישה רומן העוסק בחיפוש אחר אהבה, אבל לא רק. גיבורת הספר, סמדר חפץ, או בכינוי החיבה המלווה אותה בספר, "דרי", עוברת מסע פנימי ארוך בחיפוש אחר האהבה האמיתית שאליה היא כה כמהה. חפץ, העוסקת בעריכת ספרים, נאלצת להתמודד עם חייה כגרושה טרייה ואם חד הורית לבת מתבגרת, עם מערכת יחסים לא פשוטה בינה לבין אמה וערגה עזה לאביה שנפטר. את מסע החיפוש והפיוס העצמי היא עוברת דרך תחנות כתיבה שמציבה בפניה מורתה-חברתה, יונה ניסים, שאיתה היא אף מתנסה באהבת נשים.
ההתנסויות השונות שמזמנים לה חייה, מובילות את הגיבורה למצוא אהבה בסוף הסיפור. איך ועם מי, כמובן לא אגלה, אך אציין כי מדובר ברומן שמוביל את הגיבורה שלו למסע פנימי ורוחני דרך הכתיבה. המסר הגדול ביותר של זילברמן בספר ובחיים, הוא השחרור והתובנה שהכתיבה מביאה יחד איתה, ולא רק עבור מי שהעט משמשת עבורו ככלי טבעי. את מתת הכתיבה היא מציעה זילברמן לכל אחד באשר הוא, באופן פשוט ונטול התנשאות. כל שעליכם לעשות, היא אומרת, זה לאחוז בעט ולהתחיל לכתוב.
האדם מחפש משמעות
"השימוש בכתיבה והשכר שבצידו, בא לענות על צורך של האדם במציאות המודרנית", אומרת זילברמן. "התפרקות המשפחה הגרעינית והתפרקות הזהות, המודעות לכך שיש יותר מ'אני' אחד ואנו נוהגים שונה בסיטואציות שונות, מעבירות תחושה שהזהות היא מפוצלת, פיקטיבית. ובכל זאת, האדם מחפש משמעות. יש בו צורך בתחושה אישית של אחדות, קוהרנטיות ומשמעות פנימית".
לדידה של זילברמן, סיפור חיים שאדם מספר על עצמו, הוא חלופה נאותה לזהות, מאחר שדרכו הוא מסוגל לאסוף את כל חלקי ורסיסי חייו אל תוך רצף של עלילה ורגשות הגיוניים ומובנים, שיוכלו לשחררו מתעוקות הלב. אחד הדברים שהכתיבה מסייעת בפתרונו, לדברי זילברמן, נוגע ליחסינו עם ההורים. "אם אינך מתפייס עם הוריך, בין אם הם חיים ובין אם לאו, לא תוכל לצמוח או להפוך לאדם טוב יותר. גם אם ההורה נפטר, ולכן לא יזכה לחזות בפיוס הזה, על האדם להבין שהוא עצמו ירוויח מכך. ככל שאתה נשאר במקום, באותה תקיעות, אתה חוזר על טעויות. הנישואים השניים ייראו כמו הראשונים, וכך הלאה. עד שלא תלמד לתת אמון, לסלוח ולהבין, תהיה אדם חסר".
להיות אמא טובה יותר
במהלך השיחה הסוחפת שלנו, זילברמן מרבה להשתמש בציטוטים. ביניהם, דבריו של הסופר והפילוסוף אלבר קאמי: "מגיל מסוים, אדם אחראי למראה פניו", היא מצטטת ומסבירה: "אנו נוטים להטיל אחריות על לכל מה שקורה לנו על הורינו". בקוריוז היא מספרת איך נכחה פעם בשיחת נשים, בעת שלאוויר פרחו תלונות וטרוניות של הבנות. אמה של אחת הנשים נכנסה לחדר במקרה וקטעה את השיחה: "עד מתי תאשימו אותנו בכל מה שקורה לכם, עוד לא נמאס לכם?", העירה בתמיהה. "החל מגיל מסוים, כאשר אישה הופכת להיות מרירה, היא גם נראית זקנה בשל אופייה המריר. יש רגע שאדם צריך לקבל אחריות על גורלו", אומרת זילברמן.
אולם היא אינה מסתפקת בדוגמה זו, ומציגה מקרה שבו נתקלה במסגרת סדנאות הכתיבה שבהנחייתה. המדובר באישה בת 53 שהתייתמה בהיותה בת 20, ובמשך 30 השנים הללו שאמה כבר אינה בעולם לא היה לה מה לומר עליה מלבד דברים רעים. זילברמן מספרת כיב אחד הימים אישה זו ניגשה להכין מרק, והופתעה למצוא את עצמה מכינה בדיוק את המרק שאימה היתה מכינה. "בנקודה זו היא הבינה את הצורך לחשוב על החיים שלה מחדש, והיה זה עבורה הרגע להתחיל לכתוב", אומרת זילברמן ומרביצה ציטוט נוסף, הפעם של אריך פרום: "כל אמא נותנת חלב, אבל יש מעט אימהות שנותנות גם דבש", ומוסיפה כי אם נסתכל על אדם מבוגר, נוכל לזהות עליו אם הוא קיבל חלב או חלב ודבש. "או חלב חמוץ", היא מקנחת.
"אמא היא בן אדם ככל בני האדם, על כוחותיהם ועל חולשותיהם, והיא עושה כמיטב יכולתה עבור ילדיה. התקווה היא שבביטוי 'כמיטב יכולתה', נכלל גם הדבש. אבל כדי שנוכל לתת את הדבש הזה, טוב תעשה כל אישה וכל אמא אם תפתור את ה'באגים' שיש לה עם אמא שלה. את זה אני מציעה לעשות דרך הכתיבה".
אפשר גם בעל פה
המסר החשוב של זילברמן הוא שאין הכרח להיות סופר כדי לכתוב בצורה הבונה זהות. לפעמים, היא אומרת, אפילו לא חייבים לכתוב. גם בעל פה אפשר לספר סיפור.
"לצרכים התרפויטיים אפשר לכתוב יומן או סיפור, ומוטב לעשות זאת באופן אסוציאטיבי נטול בקרות. אפשר אפילו לנסות לכתוב ביד ההופכית- מי שיד ימינו היא החזקה יכתוב בשמאל וההפך, יש בזה משהו משחרר מאוד, כי 'האני הילדי' בא פה לידי ביטוי. אפשר גם לאחוז בשני עטים בצבעים שונים, כשכל יד אוחזת בעט אחר, כך שהיד החזקה מייצגת את האם והיד השנייה מייצגת אותך. תוך כדי כך, אפשר לנהל דיאלוג בין השניים – מעין סוג של משחק תפקידים".
אין ספק כי מלבד היותה סופרת מרתקת, זילברמן מבקשת להעביר מסר חשוב לכלל האנשים – פשוט לכתוב ולספר. ואם יורשה לי, אשתמש בציטוט שהשמיעה זילברמן בהגיגיה ואהוב עלי במיוחד: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם" (זה אגב, גבריאל גרסייה מרקס). עכשיו, התיישבו והתחילו לכתוב ולספר.

Find me love cover

תמצאי לי אהבה